"לעיתים, יצירה אחת מסוגלת לעורר מחשבה ורגש עמוקים יותר מכל שיחה"

"היא מלווה אותי מאז הילדות ומהווה חלק בלתי נפרד מחיי", אומרת סלמא אלחואג'רה, עובדת סוציאלית ויזמית בחברה הבדואית במקצועה, על הרגע בו האמנות נכנסה לחייה. "לאורך השנים היא הייתה עבורי מרחב של ביטוי אישי, יצירתיות והתבוננות פנימית. מתוך אהבה גדולה לתחום, העמקתי את הידע שלי באופן עצמאי באמצעות למידה מתמשכת, קריאה והתנסות מעשית, ואף השתתפתי במשך שנה בקורס אקדמי באמנות. עבורי, האמנות היא לא רק תחביב, אלא כלי משמעותי להבנת רגשות, חוויות ואנשים".

במקצועך, את עובדת סוציאלית. איך משלבים בין כך ובין הצד האמנותי? האם אלו משפיעים זה על זה?
"באמצעות האמנות אני יכולה לחזק את הקשר עם המטופל, לפתח תחושת אמון וביטחון ולעודד הבעה רגשית באופן שאינו תמיד מתאפשר באמצעות מילים בלבד. האמנות מאפשרת למטופלים לבטא רגשות, מחשבות וחוויות פנימיות בדרך יצירתית, בטוחה ולא שיפוטית. פעמים רבות היא פותחת ערוץ תקשורת חדש, שמסייע להבין טוב יותר את עולמם הפנימי של המטופלים ומאפשר תהליך טיפולי עמוק ומשמעותי יותר".

"הדמות הכחולה מייצגת את האדם שנפטר, והדמות הצהובה מייצגת את האדם שנותר להתמודד עם הגעגוע והכאב", אומרת האמנית, "החיבוק מסמל את הצורך האנושי העמוק בקרבה, בנחמה ובחיבור, אך גם את התחושה הכואבת של היעדר – הרצון לקבל חיבוק שכבר אינו אפשרי במציאות. באמצעות היצירה ביקשתי לבטא את העובדה שהקשר הרגשי עם האדם שאיננו ממשיך להתקיים בזיכרון, בתחושות ובלב, גם לאחר הפרידה".

מה המסר שתרצי שמבקרי התערוכה ייקחו עימם הביתה?
"חשוב לי להעביר מסר של אחריות משותפת ומחויבות לפעול נגד תופעת האלימות. עלינו להמשיך להיאבק בתופעה ולפעול לצמצומה באמצעות חינוך, העלאת מודעות, חיזוק ערכי הסובלנות וההקשבה ועידוד שיח מכבד בין אנשים וקהילות שונות. אסור לקבל אלימות כמציאות מובנת מאליה, ועל החברה כולה – מוסדות, אנשי מקצוע ואזרחים – לקחת חלק ביצירת סביבה בטוחה, מכילה ואנושית יותר. אני מאמינה שלאמנות יש תפקיד חשוב במאבק הזה, משום שהיא מאפשרת להציף כאב, לעורר אמפתיה וליצור שינוי חברתי אמיתי".