ברקע המלחמה הרב-זירתית: 105 שנה להקמת הכוח שעיצב את תפיסת הביטחון הישראלי

105 שנים עברו מאז הקמת "ההגנה" – הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והגוף שממנו קם לימים צבא ההגנה לישראל. בזמן שמדינה שלמה צופה בשבוע האחרון שוב ושוב במערכות ההתרעה, היירוט והתגובה של צה"ל בפעולה – נדמה שזאת לא רק שעת מבחן ביטחונית, אלא גם הזדמנות לשוב ולשאול: איך הכול התחיל?

בשונה מהתדמית הצבאית המפוארת (והמאוחרת) של "ההגנה", הסיפור התחיל דווקא אחרת. ביוני 1920, בתוך מציאות של פרעות וחשש גובר לחיי היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם הארגון במסגרת מפלגת "אחדות העבודה". הארגון לא זכה תחילה לתמיכה רחבה, שכן הוא היה מבולגן ומקומי. כעבור כשנה, הארגון עבר לחסות הסתדרות העובדים, ועם הזמן – ובעיקר בעקבות מאורעות תרפ"ט (שהתרחשו ב-1929) – הועמדה "ההגנה" תחת מרותם של המוסדות הלאומיים: הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.

מאותו רגע החל להתגבש ארגון חדש: לא עוד קבוצה של שומרים מקומיים, אלא כוח עממי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב העברי. מה שאפיין את ארגון "ההגנה" מהיום הראשון, ונשמר גם כשהפך לצבא, הייתה תפיסת האחריות המשותפת. כל איש ואישה מגיל 17 נחשבו כשירים לשירות, ו"ההגנה" ביקשה לכלול את כולם. בשנות ה-20 וה-30 מדובר היה במאות ובאלפים של לוחמים. בשנות ה-40 – כבר בעשרות אלפי לוחמים.

אבל המציאות לא הייתה פשוטה. בראשית דרכה, "ההגנה" פעלה עם תקציב מזערי, הייתה מורכבת מיחידות מקומיות שפעלו בלי פיקוד מרכזי, סבלה מסכסוכים פוליטיים פנימיים והתקשתה לגבש מדיניות אחידה. הגוף העליון שלה, ועד ההגנה הארצי, לא הצליח לשלוט בפועל בוועדים המקומיים בערים וביישובים, מכיוון שכל אחד מהם פעל לפי ראות עיניו.

אלא שהשנים הבאות שינו הכול. פרעות קשות, עלייה במתח מול ערביי הארץ ומתקפות בלתי פוסקות הבהירו להנהגת היישוב שיש צורך מיידי בהגנה מאורגנת. ההשקעה בארגון גברה, נבנו סליקים לאחסון נשק ברחבי הארץ, הוקמה מפקדה ארצית והחלה הכשרה צבאית מסודרת. בשנת 1930, עבר הפיקוד למטה עליון חדש, שכלל נציגים מכל חלקי הציבור הציוני, שהחל לרכז את הפעולה ברמה כלל-ארצית.

במרד הערבי הגדול (שהתרחש בשנים 1939-1936), עברה "ההגנה" לאסטרטגיה של יוזמה והתקפה. הבריטים, שנזקקו לכוח אדם, החלו לשתף פעולה עם אנשי "ההגנה" – וכך נולדה יחידות "הנוטרים", שבה שוטרים יהודים קיבלו נשק מהשלטון היו כפופים דה-פקטו להוראות "ההגנה". במקביל, הוקמו פלוגות שדה ניידות ומשמרות נעים, שפטרלו בדרכים, ליוו פועלים והגיבו מיידית למתקפות.

את אחת הקפיצות המקצועיות החשובות שלו עבר הארגון כשהחל לפעול תחת הדרכתו של הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט (כן, אותו וינגייט שעל שמו נקרא המכון לחינוך גופני המפורסם, וגם רחובות וגופים אחרים ברחבי הארץ). הוא הקים את פלוגות הלילה המיוחדות – יחידות שהורכבו מאנשי "ההגנה" ופעלו בלילות נגד פורעים באזורי הצפון. וינגייט, שהתאהב ברעיון הציוני, הביא עימו תורה צבאית חדשה ששימשה את "ההגנה" ואת צה"ל לאורך שנים רבות. המרד הערבי גם הוביל לתנופה בהתיישבות, ובהגנתה. אנשי "ההגנה" היו הכוח המרכזי בהקמת יישובי "חומה ומגדל", שהוקמו בן לילה בלב אזורים מנותקים – בליווי מבצעי חשאי, תכנון מדויק והגנה חמושה מיידית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם התקרבות צבא גרמניה הנאצית מצפון אפריקה לעבר ישראל, החל שיתוף פעולה נוסף עם הבריטים. "ההגנה" סייעה בגיוס מתנדבים לצבא הבריטי ובהקמת הבריגדה היהודית – חטיבה לוחמת עברית בפעם הראשונה מזה 2000 שנה. בו-זמנית, הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ), כוח גרילה שהוכן ללחימה בעורף הגרמני – ועם הזמן הפך לכוח העילית של היישוב היהודי.

אבל עם תום מלחמת העולם השנייה, שוב עלו המתחים. הממשלה הבריטית החדשה, תחת שר החוץ האנטי-ציוני ארנסט בווין, חזרה להגבלות על עלייה והתיישבות לישראל. המאבק בבריטים התנהל בתחילה במסגרת "תנועת המרי העברי", בשיתוף פעולה עם האצ"ל והלח"י. התנועה הובילה שורה של פעולות חבלה מתוחכמות, כולל פיצוץ רשתות רכבת ותחנות מכ"ם. אחת הפעולות הזכורות הייתה פריצת מחנה המעצר בעתלית ושחרור מאות מעפילים.

לאחר פיצול הדרכים עם האצ"ל והלח"י, "ההגנה" המשיכה לפעול לבד – אך הגבירה את ההכנות למלחמה כוללת. דוד בן גוריון קיבל לידיו את תיק הביטחון, והחל בשורה של רפורמות ארגוניות. הוקמו חטיבות סדירות (גבעתי, אלכסנדרוני, הראל, גולני ואחרות), שירותים תומכי לחימה (מודיעין, קשר, רפואה), ואפילו חיל אוויר וחיל ים ראשוניים.

במקביל, פעלה "ההגנה" במלוא הכוח בזירת ההעפלה: שליחיה הבריחו מעפילים מאירופה, קלטו פליטים במחנות מעבר, אימנו צעירים יהודים ויצרו תשתית סודית של לוחמים. בנוסף על כך, הם רכשו נשק בחו"ל ואף הקימו מחלקות מודיעין (כולל מחלקת מחקר), שהייתה גרעין למה שיום אחד יהפוך לאמ"ן ולשב"כ – ונבנה מטכ"ל מבצעי שארגן את הפעילות הארצית.

ב-1947, עם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, התחילה "ההגנה" לנהל בפועל את המלחמה. היא הובילה את הקרבות הראשונים – ליווי שיירות, כיבוש מוצבים, הגנה על אזורים מבודדים – ולראשונה הפעילה כוח צבאי ממשי של כ-50 אלף לוחמים.

בתוך כדי קרבות, ובמהלך פלישת צבאות ערב, הפכה "ההגנה" לצבא סדיר: ב-1 ביוני 1948, כשבועיים בלבד לאחר הקמת מדינת ישראל, הכריז בן גוריון על הקמת צה"ל. המטכ"ל של ההגנה הפך למטכ"ל הצבא, חטיבות הלוחמים שולבו במבנה החדש, והפיקוד הועבר למדינה הצעירה. בן גוריון סיכם אז: "בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של 'ההגנה', לא היה היישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. בספר דברי הימים של עם ישראל, יזרח פרק 'ההגנה' בהוד ובגאון שלא יכהו לנצח".

השבועות האחרונים מזכירים לנו שוב: אתגרי הביטחון של ישראל כבר מזמן לא מוגבלים לגבולות גאוגרפיים. העימותים מגיעים מתחת לפני השטח, דרך סייבר, תקשורת, כטבמ"ים וטילים ארוכי טווח, אבל גם בתוך המציאות הזאת – או אולי דווקא בגללה – יסודות "ההגנה" נשארו חיוניים: יוזמה מקומית, חשיבה עצמאית, חיבור בין החברה לצבא, ואמונה בצדקת הדרך. מהברחת נשק בסליקים ועד לתקיפות בעומק איראן – יש חוט ישיר שעובר דרך ארגון קטן שנולד מתוך צורך בסיסי, שבנה כאן את היכולת לעמוד לבד. 105 שנה אחרי, זאת לא רק היסטוריה – זאת מציאות שאנחנו עדיין חיים בתוכה.