145 שנה להולדת האישה שהתגברה על עיוורונה וחירשותה - ושינתה את העולם
עד ימינו, סיפור חייה של הלן קלר נחשב בלתי נתפס: כילדה היא נחשבה למקרה אבוד, אך בזכות קשר יוצא דופן עם מורתה אן סאליבן, היא הצליחה לפרוץ את מחסום התקשורת, להצטיין באקדמיה, לפרסם 12 ספרים - ולהוביל מאבקים חברתיים חוצי יבשות
כשהלן קלר הייתה בת 19 חודשים, מחלה קצרה וחמורה שינתה את עולמה. "גודש בקיבה ובמוח", כך הגדירו זאת הרופאים של שנות ה-80 של המאה ה-19, מה שכנראה היה דלקת קרום המוח. היא איבדה את ראייתה ושמיעתה, ונותרה לכודה בגוף שלא מאפשר לה להבין את העולם סביבה או להסביר את עצמה. כשהתקשתה להעביר את רצונה, פרצו זעם ותסכול: היא הייתה נשכבת על הרצפה, צורחת, מכה, בועטת. הוריה, שהיו אובדי עצות, העדיפו לוותר ולאפשר לה לעשות כרצונה.
בשנת 1887, בעקבות המלצה של אלכסנדר גרהם בל (הנחשב לממציא הטלפון), יצרו ההורים קשר עם מכון פרקינס לעיוורים, משם נשלחה לביתם בבקתה שבאלבמה מורה צעירה בת 21 חסרת ניסיון בהוראה ולקוית ראייה בעצמה – אן סאליבן. זה היה מפגש ראשון בין שתי דמויות שעתידות ללוות זו את זו במשך כמעט 50 שנה. "אני מלאה השתוממות בזכרי את הניגוד העצום שבין שתי הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא", כתבה קלר לימים.
השלב הראשון של סאליבן היה פשוט, אך מכריע: להפריד את הלן ממשפחתה ולהציב לה גבולות. בתוך בקתה נפרדת, היא לימדה אותה משמעת, עצמאות, ובעיקר – ריכוז. אבל המהפכה האמיתית התרחשה כשהלן הבינה בפעם הראשונה שמחוות בכף ידה של אן מסמלות מילים. כשהן עמדו ליד הברז, היא אייתה לה את המילה "מים" – והלן הבינה. "אופטימיות היא האמונה שמובילה להישג", היא כתבה מאוחר יותר; וכך בדיוק חיה.
הילדה שסירבה ללמוד – לא הפסיקה לשאול. היא הציפה את סאליבן בשאלות, במישוש ובתשוקה חסרת גבולות להבנה. הכאוס התחלף בהתלהבות. בגיל 13 כבר קראה ברייל באנגלית, גרמנית, צרפתית, יוונית ולטינית. בגיל 14 נסעה לניו יורק והחלה ללמוד בבית ספר לחירשים, שם למדה לשוחח על ידי מישוש שפתיים של אנשים מדברים – שיטה שנקראה טדומה. "אף שהעולם מלא בסבל", כתבה מאוחר יותר, "הוא מלא גם בהתגברות על הסבל".
ב-1900 התקבלה קלר ללימודים בקולג' רדקליף, מוסד יוקרתי לנשים שלמדו באוניברסיטת הרווארד, והפכה לאדם הראשון עם עיוורון וחירשות שזכה בתואר אקדמי. היא למדה צרפתית, גרמנית, לטינית, פילוסופיה, מתמטיקה, ואף רכבה על סוסים ושיחקה שחמט.
עם סיום לימודיה, החלה קלר לכתוב ולספר את סיפורה. ב-1903 היא פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי "סיפור חיי", שהפך לרב-מכר בינלאומי. אבל קלר לא הסתפקה רק בכך: היא רצתה לדבר על החברה, על מוסר, על פוליטיקה – לא רק על ההתמודדות האישית שלה. "הרגשתי שאנשים מתעניינים בי רק בגלל מחלתי", אמרה פעם. "אבל אני עברתי הלאה".
בבגרותה, קלר הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית והחלה לפעול בנושאים של שוויון מגדרי, זכויות עובדים ונגישות לאנשים עם מוגבלויות. היא ביקרה בעשרות מדינות, נשאה נאומים, נפגשה עם מנהיגים ופעלה לשנות מדיניות ציבורית. "רחמים על עצמנו הם אויבנו הגדול", אמרה באחת מהרצאותיה, "ואם אנו נכנעים להם – לעולם לא נוכל לעשות את הטוב".
במהלך חייה, הספיקה קלר לבקר ביותר מ-30 מדינות, כולל בישראל, אליה הגיעה ב-1952. במהלך הביקור היא נפגשה עם מנהיגים, ביקרה בספרייה לעיוורים בנתניה, סייעה לאגודת החירשים ואפילו התארחה בכנסת ישראל. "אני עוזבת את ישראל מלאה רשמים", אמרה בסיום ביקורה. "הערים, הכפרים, הילדים המאושרים – כל אלה נוטעים בי אמונה עמוקה בסיכויי ההתפתחות של המדינה". שנה לאחר מכן נחנך בתל אביב "בית הלן קלר", ובערים שונות נקראו על שמה רחובות.
ב-1964 העניק לה נשיא ארה"ב דאז לינדון ג'ונסון מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית. כשהלכה לעולמה ב-1968 בגיל 88, היא נטמנה לצד מורתה אן סאליבן. זו הייתה בחירה טבעית – שכן קשה לדמיין את סיפור חייה של הלן קלר ללא התערבותה של סאליבן, וקשה לחשוב על תרומתה של סאליבן בלי קלר.
כיום, 145 שנים לאחר לידתה, הלן קלר היא עדיין סיפור יוצא דופן. סיפור חייה מלמד שאינטלקט, נחישות ורגישות חברתית יכולים לחולל שינוי עמוק – גם כשנדמה שהכול חסום. למרות השנים שחלפו, דמותה של קלר ממשיכה לעורר השראה גם במאה ה-21 – לא רק כמודל להתגברות, אלא כמי שראתה, בדרכה, הרבה יותר מרוב האנשים. "החיים הם הרפתקה נועזת – או שום דבר", כתבה. והיא בחרה – כל חייה – בהרפתקה.