בלי מלחמה או דרמה פוליטית: כך הפכה מגילת רות לאבן יסוד בסיפור של עם ישראל

במרכז מגילת רות עומדות שתי דמויות: נעמי – אישה יהודייה מבית לחם שבעלה, אלימלך, היה אחד האנשים האמידים והמוכרים בעיר; ורות. רות וערפה – שתי נשים מואביות שנישאות לבניה של נעמי, מחלון וכליון, לאחר שהמשפחה עוזבת את ארץ יהודה בעקבות רעב בבקשה לקבל מקלט זמני במואב. אלא שבמהרה, השהות הזמנית הופכת לטרגדיה מתמשכת: אלימלך מת, ובהמשך גם שני הבנים. נעמי נותרת לבדה, עם שתי כלות נוכריות, ללא יורשים, רכוש או עתיד.

כאשר היא שומעת שהרעב בארץ תם, נעמי מחליטה לחזור לבית לחם. בדרכה היא עוצרת לא כדי לבקש מהכלות ללוות אותה, אלא כדי לשחרר אותן. היא לא רואה בהן רכוש, אלא נשים צעירות שזכאיות להתחלה חדשה: "שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, יַעַשׂ ה' עִמָּכֶן חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶן עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי". זהו רגע של חסד כפול: נעמי פועלת מתוך חסד כשהיא מוותרת על הליווי והתמיכה, ובאותה עת היא גם מכירה בכך שרות וערפה כבר גמלו חסד; הן ליוו אותה בשעה קשה, ועכשיו מגיע תורן לבחור את עתידן. ערפה מחליטה לחזור למואב. רות, לא.

התגובה של רות היא אחד הרגעים המכוננים במקרא כולו: "אַל תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר...". זו הצהרה שאין בה תועלת אישית, יש בה מסירות: רות לא רק מלווה את נעמי, היא מקבלת על עצמה עם, זהות, מסורת ואמונה; בלי לדעת מה מחכה לה. זהו רגע של הקרבה ללא הבטחה, של הצהרת זהות חדשה שנובעת מאמונה ומחסד עמוק – לא מייחוס או חובה.

כאשר השתיים מגיעות לבית לחם, רות יוצאת ללקט שיבולים בשדות. רות, כאישה זרה וענייה, יוצאת ללקט שיבולים בשדות – זכות שניתנת לעניים ולגֵרים על פי חוקי התורה, אך בפועל מדובר במבחן הישרדות לא פשוט: עבודה קשה, תלות בחסדי הבעלים, ומעמד חברתי שולי. כך היא פוגשת את בועז – איש עשיר, קרוב-רחוק של משפחת אלימלך. הוא שומע על מעשיה של רות, מתרשם ממסירותה, ומחליט להגן עליה. הוא מאפשר לה לקצור בשדותיו, דואג שתהיה מוגנת ומציע לה מזון בשפע. זהו החסד השני (והמוכפל) במגילה – לא מתוקף חובה, אלא מתוך הכרה ביושר, אומץ ונדיבות של אדם אחר; ורות לא רק לוקחת – היא גם מעניקה: נעמי מקבלת בזכותה תקווה, ביטחון ועתיד.\

בהמשך, ביוזמה של נעמי, רות ניגשת אל בועז בגורן בלילה. לא מתוך פיתוי או חיזור, אלא מתוך הבנה עמוקה של זכותה. היא מבקשת ממנו לפרוש כנפיו עליה – מונח מקראי לגאולה: כבעל קרבה, יש לו אפשרות לשאת אותה ולהמשיך את זכר המשפחה שנכחדה. בועז לא דוחה, אלא מגיב בהערכה אמיתית. הוא רואה בזה לא תעוזה, אלא מעשה נוסף של חסד: היא לא חיפשה אהבה, אלא צדק. הוא נוקט צעדים רשמיים כדי להסדיר את הנישואים (מול קרוב משפחה אחר שוויתר), ונושא את רות לאישה.

מהנישואים נולד עובד. והנה, בסיום המגילה, פתאום מתברר משהו שהופך את הסיפור הזה – שכולו התרחש בזירה ביתית, שקטה, פרטית – לבעל משמעות היסטורית עצומה: עובד הוא סבו של דוד המלך. רות, שהגיעה כאישה נוכרייה חסרת זכויות, הופכת לחוליה קריטית בשושלת שמובילה למלכות ישראל, ובהמשך – לפי המסורת, גם למשיח.

וכך, מגילה של ארבעה פרקים בלבד, שאין בה נבואה, לא מלחמה ולא דרמה פוליטית – הופכת לאבן יסוד בסיפור ההיסטורי של עם ישראל. לא בזכות גיבורים הרואיים, אלא בזכות שתי נשים – שהלכו זו עם זו באמונה, ויצרו שושלת מלכות.

אז למה קוראים אותה בשבועות? אין סיבה אחת חד-משמעית, אבל יש לכך כמה הסברים: הסיפור מתרחש בתקופת הקציר – כמו החג. רות קיבלה על עצמה את העם והאמונה מרצונה – כפי שהעם קיבל את התורה בהר סיני. אבל גם מעבר להקשר הזה, המגילה נשמעת שוב ושוב – אולי כדי להזכיר, דווקא בחג של נתינה וקבלה, איך נראית בחירה מוסרית עמוקה באמת.

בנפרד ממועד הקריאה, למגילה הזו יש גם מסר חברתי עמוק. לפי כמה חוקרים, ייתכן שהיא נכתבה מאות שנים לאחר זמן ההתרחשות שלה – כתגובה לתקופה שבה עלו קולות שדרשו לגרש נשים נוכריות מישראל, גם אם קיבלו על עצמן את האמונה. המגילה הזו אומרת: אפשר אחרת. אפשר לבחור בדרך של הכלה, של שייכות שנובעת לא מהדם – אלא מהמעשה.

וזה גם מה שמחזיק את מגילת רות כל כך חיה עד היום. כל עוד הסיפור הזה ממשיך להיקרא, אנחנו ממשיכים לשאול שאלות על גבולות ושייכות, על גֵרים ומהגרים, על חסד מול אינטרס, ועל איך נבנית קהילה: לא רק לפי שושלת, אלא לפי רצון טוב, מסירות והיכולת לראות את האחר.

רות לא הייתה בת מלוכה. היא לא נולדה לשושלת מיוחסת ולא הובטחה לה הצלחה, היא פשוט בחרה בדרך שהרגישה לה נכונה, והתמידה בה. ובדיוק משום כך, במרכזו של חג מתן תורה דווקא היא, אלמנה מואביה, זרה לכאורה – חוזרת ונקראת מדי שנה. לא בגלל מה שהייתה – אלא בגלל מה שבחרה להיות. לא בזכות הייחוס, אלא בזכות החסד.