"התחבאתי מתחת לשולחן וחיכיתי שהמחבלים יגיעו, הייתי חסרת אונים"

בשבעה באוקטובר אירמה בן יוסף, תושבת אופקים, הייתה בבית יחד עם בנה הראל בן ה-15. "התעוררנו לאזעקות ורצנו למיגונית בחצר, חשבנו שזה הכול אבל אז הראל הסתכל בוואטסאפ ואמר לי 'אימא אני רואה שיש מחבלים'". עד שהגיעו כוחות צה"ל עברו עליה שעות קשות בהן טראומות הילדות שלה צפו והיא נכנסה לקיפאון. בשיחה עם דיגיטל 13 אירמה מספרת על רגעי האימה והפחד שחוותה ועל המאמץ לעבד את הסיוט שעברה: "התחלתי לבכות ולא הצלחתי לשלוט בזה, כנראה שזה היה צריך להשתחרר החוצה".

כתבות נוספות:

• "עשיתי כל מה שיכולתי עד שלא היה יותר מה לעשות": הפראמדיק שנאלץ לקבוע את מות בנו
• "ישר הבנתי שירו בי": הנס הרפואי של דביר פישר
• "אין לנו בקשה גדולה, רק שיחזירו את היקרים שלנו הביתה": בנו של יואב נחטף לעזה

בשעות הראשונות של יום שבת השחורה הסתובבו בקבוצת הוואטסאפ של אופקים תמונות של מחבלים בבתים וצילומים קשים. "אחרי שהסתכלתי בקבוצות הייתי בחוסר אונים מוחלט ואי וודאות, לא הבנו מה קורה. זה משהו שאי אפשר לעכל. פתאום אנחנו גם שומעים יריות, לא כל-כך הבנו מה אנחנו שומעים, אנחנו רגילים לשמוע אזעקות ויירוטים אבל זה היה שונה". ברגעים האלו הבן של אירמה ממש נכנס לחרדה "הוא ישב מולי ואמר לי 'אימא אני מרגיש לא בטוח', כפות הידיים שלו הזיעו והוא פתאום נרדם. כנראה שהחוויה הייתה קשה מדי עבורו והוא לא יכול היה להכיל את זה והוא פשוט נרדם". לדבריה, "אני שם, מרגישה חוסר ביטחון ומתחילה לאט לאט לחוות קיפאון. המחשבות לא הפסיקו לרוץ, אני גרה בדירת קרקע והדמיון מתחיל להשתולל איך המחבלים קופצים מעל הגדר, איך הם יורים, איך הם לוקחים אותנו. אנחנו בסרט אימה".

ומה עושים ברגעים האלה?

"התקשרנו למשטרה ולא ענו. הבן שלי אמר 'אימא לא עונים, אף אחד לא עונה לנו'. לא הבנו מה קורה והייתה תחושה של חוסר אונים. חרדה איומה, קיפאון מוחלט, המוח מפסיק לאבוד, רק תחושות איומות שרצות בתוך הגוף של איבוד שליטה, אי ודאות, כאוס. פשוט כאוס פנימי".

"הסיטואציה האירה אצלי את כל הטראומות החבויות של חוסר אונים מוחלט של ילדה נטושה שאין מי שיעזור לה". לאירמה הייתה ילדות לא פשוטה בכלל, והאירועים של השבעה באוקטובר החזירו אותה לטראומות ילדות שחוותה. "בתור ילדה מוכה חוויתי כאב מאוד גדול. בכיתה ה' ראו על הגוף שלי סימני אלימות, הוציאו אותי מהבית, הייתי ברחובות ואז בכל מיני מוסדות לנוער במצוקה. בגיל 16 חיתנו אותי עם אוליגרך גרוזיני והצלחתי לברוח משם. היה בי איזה מקום שלא הסכים לקבל את מה שהבחוץ הביא לי. הבנתי שיש לי איזה קול פנימי בתוכי שאני צריכה להקשיב לו והתחלתי לשאול שאלות, אמרתי רגע רגע, האם זה כל הסיפור שלי? ואז הבנתי שאני יכולה לשנות את הסיפור ואני יכולה להיות דמות אחרת מהדמות שנולדתי להיות".

"נכנסתי עם הכלבה שלי מתחת לשולחן ושמעתי יריות. הרגשתי שאני בהזיה"

כשאירמה שאלה את הראל בנה מה יעזור לו להרגיש בטוח הוא ענה שהוא רוצה ללכת לאבא. "בני הוא איש צבא ומשטרה אז יכולתי להבין את הרצון שלו ללכת אליו. הראל אמר לי 'אימא אני לא יכול להיות פה, אני לא יכול', אז התקשרנו לאבא שלו ולמרות שבני בדיוק צילם לנו איך המחבלים רצים בשכונה שלו הוא בגבורה רבה בא ולקח את הראל.

אני נשארתי לבד ולא ידעתי כל-כך מה לעשות, נכסתי עם הכלבה שלי לונה למיגונית לכמה שעות, ראיתי שהיא נכנסת מתחת לשולחן והתכרבלתי איתה, הרגשתי כמו ילדה. אני שומעת יריות ורואה שבכל השכונות לידי יש מחבלים, זו הייתה חוויה איומה וחוסר אונים מוחלט, הרגשתי שאני בהזיה. פשוט התחבאתי מתחת לשולחן וחיכיתי שיגיעו המחבלים. הבת שלי שהייתה באיטליה התקשרה לגרוש שלי ואמרה לו 'איך אתה משאיר את אימא לבד?'. הוא שוב יצא גיבור, בא אליי ונשאר איתי כמה שעות עד שהצבא הגיע".

"אני חושבת שכל דבר שאנחנו חווים, הוא מגיע כדי שנעבור שיעור ונעשה תיקונים כדי להשתפר וכדי להמציא את עצמנו כל פעם מחדש. ברגע שהתחלתי לעשות עבודה פנימית, עבודה מדיטטיבית וללכת לסדנאות שמתעסקות בהתפתחות רוחנית התחלתי להמציא את עצמי מחדש ותוך כדי הבנתי שאני צריכה להיות מטפלת". אירמה היא מטפלת ומרצה על האופן שבו ניתן לשנות את המציאות דרך עבודה עם התודעה. "באותם הרגעים ניסיתי, למרות כל מה שקורה מסביב, להסתכל על הדברים הטובים שיש בתוך המרחב. מה שקרה זה שכל הסיפורים שאני מספרת, כל הטיפולים המדיטטיביים שאני עושה וכל הלימודים שלי הפכו למציאות. הראל הרגיש את הקיפאון והחרדה שלי, כל הזמן ניסיתי לחזור לאיזה משהו פנימי אצלי, לנסות לחבק אותו ולהעביר לו את זה".

והרגשת שכל הרקע הטיפולי שלך עזר לך להתמודד?

"באותם הרגעים לא. באותם הרגעים היה ניתוק מוחלט, הגוף חווה דיסוציאציה. מה שיצא ממני זה הדברים שאני מתרגלת ביום יום. לנסות לגרום לילד שלי להרגיש בטוח, אבל זה לא ממש עזר בתכלס".

אחרי שכל האירוע הסתיים ואירמה יצאה מכלל סכנה, היא הרגישה שהיא מנסה להחזיק את כל מה שעברה והיא צריכה טיפול. "הרגשתי שאני מחזיקה המון מתח והמון המון כאב בתוכי, הבנתי שאני חייבת מגע, לחלוק את הכאב הזה אז נסעתי לטיפול במכבי טבעי בבאר שבע". אירמה מטופלת בטווינא, שיטת טיפול מגע סינית המהווה חלק בלתי נפרד מהרפואה הסינית. "תוך כדי הטיפול הרגשתי שיש המון הצטברות של לחץ נוראי וזה היה 20 דקות שלא הספיקו לי, הרגשתי שאני חייבת מישהו שיחזיק אותי בתוך המרחב הזה". אירמה הלכה למנהלת הסניף וביקשה ממנה עזרה "היא הכניסה אותי לחדר שלה ואני פשוט התפרקתי שם, התחלתי לבכות והיא פשוט החזיקה אותי, דיברה איתי והייתה מקסימה. היא הקשיבה לי והיא לא הייתה חייבת, זה היה מדהים, היא מאוד עזרה לי בחוויה האישית שלי. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לשלוט בזה, כנראה שזה היה צריך להשתחרר החוצה, החזקתי את זה שבועיים. הרגשתי עטופה".

לדבריה, "המטפל שלי בטווינא, יודע לחבר נקודות כאב למצבים בחיים, הוא עושה את זה בצורה מדהימה דרך המגע שלו ותשומת הלב לרמת החרדה שלי. מאז המשבר שהיה לי מול אירנה משהו נפתח עוד, אני מרגישה שפתאום קיבלתי פרספקטיבה עוד יותר בנוגע למטפל שלי. כמה כלים הוא נותן לי, איך הוא נותן לי מענה לנקודת כאב שמתעוררת בצוואר, איך הוא משייך את זה למשהו רגשי. הוא מאפשר לי לעשות בעצם את החיבור בין הגוף לנפש".

"כשחזרתי לאופקים חוויתי קיפאון מוחלט וחרדה נוראית"

אחרי שבוע היא חזרה לביתה באופקים: "כשחזרתי הביתה מאילת היה קיפאון מוחלט, חוויתי חרדה נוראית. בלילה שמעתי רעש בחוץ ואמרתי לבת שלי שאני לא יכול להישאר פה ולהכיל את החרדה הזו ועכשיו אנחנו צריכות לצאת מפה. היא אמרה לי לחכות רגע והתקשרנו למשטרה, תוך 4 דקות הגיע לפה גדוד של חיילים. זה כל-כך העציב אותי שתוך 4 דקות כל המשטרה הגיעה אבל ברגע האמת אף אחד לא היה שם, שעות על גבי שעות. ואז סף החרדה שלי ירד במעט והרגשתי קצת יותר בטוחה אבל תחושת הביטחון עדיין עולה ויורדת.

אירמה מספרת שמאוד עוזר לה להתנדב: "אני עושה קצת סדנאות לפגועי נפש, אני עוזרת קצת למבוגרים".

איך עם כל הכאב שאת חווה את עוד מסוגלת לעזור לאנשים אחרים?

"זה מרגיש מדהים. הנתינה היא פשוט ממלאה. עצם זה שאני נותנת אז יש איזו חווית תיקון, חוויה של ריפוי. ואני גם מתרגלת מדיטציה פעמיים בשבוע אז יש מקום לפרוק את כל הכאב, את כל החוויה שחוויתי. אני כבר לא לבד".