"רציתם נתניהו כנוע וחפוי ראש, מתחנן לעסקת טיעון"

כמה מילים ממני בעקבות פתיחת משפטו של ראש הממשלה, וזעקות ההסתה מכל עבר.
אתם רציתם נתניהו כנוע וחפוי ראש נכנס בהיכל המשפט על קצות האצבעות, מתרפס, מתיישב על ספסל הנאשמים, מושפל, מתחנן לעסקת טיעון כחבר כנסת מובס באופוזיציה.
רציתם מחנה חבול, מדדה לעבר הספסלים האחוריים בכנסת, מוחלש, מיואש.
רציתם את ממשלת לפיד-גנץ-פרץ-זנדברג, שהיתה יורדת לכם מהזנב, לא מבקרת, לא מאתגרת, ממשיכה לעצום עיניים מול עוצמת המערכת וריכוז הכוח בידי אדם אחד וקבוצה קטנה ופיריבילגית שסובבת אותו, כמעט סוגדת לו, ולא דורשת לרגע את חשיפת האמת כולה ההקלטות, הלחישות, התככים.
הכוח המופרז הזה שיכול לחרוץ גורלות, בלי בקרה ובלי ביקורת, בלי בלמים ובלי איזונים.

אז נכון, בינתיים קיבלתם פרס ניחומים בדמות שר משפטים נוח וצייתן, שמתקשה להבין אפילו את העקרון הבסיסי ביותר בבית המשפט: לא חובתו של הנאשם להוכיח את חפותו, כפי שצייץ אתמול ניסנקורן, אלא על התביעה חלה החובה להוכיח את אשמתו . גם אם קוראים לו בנימין נתניהו.

היצר הבלתי נשלט של הממסד המשפטי, להפיל את נתניהו והימין, הביא לראש הממשלה את ההישג הפוליטי הגדול ביותר שלו, והכול בחסות כתב אישום על שוחד,  ומהו השוחד? סיקור אוהד. משפטנים רציניים בעולם עוד לא החליטו אם לצחוק או לבכות. ואולי האובססיה מלמדת בעיקר ש"הם מ-פ-ח-ד-י-ם".

ממה?
מהרצון והצורך בהשבת האיזונים בין הרשויות, אולי מחשיפת ההקלטות, אולי מהכוונה שהימין כשל בה בעשור האחרון, לבלום את האקטיביזם המשתולל, לשים קץ למצב האבסורדי שבו 9 שופטים מנהלים את חייהם של תשעה מיליון אזרחים, בניגוד לרצונם הברור שבא לידי ביטוי, פעם אחר פעם בקלפיות.
וכנראה שאין מנוס מעוד מערכת אחת, שתכריע סופית. דווקא בעת הזאת, אחרי הקורונה ואחרי שהמשפט התחיל.
הרי המערכת לא העלתה בדעתה שדווקא כאשר תושיב אותו על הספסל, הוא יהפוך לשחקן הכי חם על המגרש, עם קהל אוהדים הולך וגדל, עם בסיס תמיכה רחב ועיקש.
זה לא שיש מחנה בעד השחיתות ומחנה נגד. הכול פוליטי, הכול אישי.
ומילה אחרונה לעמיתיי שזועקים "הסתה" מאז נאום התוכחה אתמול: נתניהו השמיע ביקורת לגיטימית, כיאה לדמוקרטיה בועטת, שבה מותר לבקר בחריפות, וזה נמשך 14 דקות ו-43 שניות.
מה זה לעומת יותר מעשור של ביקורת באין מפריע של תקשורת חופשית?
אז בואו נסכם ככה: זה מותר וזה מותר.
זוהי דמוקרטיה.