על ה-35 במאי שמעתם? היום המדומיין שהפך לסמל של מחאה שאסור לדבר עליה

ב-35 במאי, יום חמישי רגיל מאוד על פניו, יוצאים קונרד, דודו רינגלהוט והסוס המדבר נגרו קאבָלו למסע אל הים הדרומי – או בעצם, למסע במרחבים שבהם הדמיון הוא החוק היחיד. זהו תחילתו של "ה-35 במאי, או קונראד רוכב לים הדרומי", ספרו הסאטירי של אריך קסטנר שיצא בשנת 1931. לכאורה, זהו סיפור ילדים על מסע בדיוני, אבל בעצם מדובר ביצירה מורכבת שמציגה עולם שלם של מהפכים חברתיים, פרודיות על בירוקרטיה חונקת וסאטירה עוקצנית על לאומנות, משמעת-יתר והיעדר חשיבה חופשית.

קסטנר, שנודע בספריו החכמים אך גם בביקורת הפוליטית שזיהה במציאות הגרמנית שלפני עליית הנאצים, טמן בתוך העלילה תמונות עתיד מלאות המצאות: טלפונים ניידים, מדרכות נעות, מכוניות ללא נהגים, ולצידן מוסדות של שליטה רגשית, השתקה ושטיפת מוח. הילדים אמנם גיבורים – אבל המבוגרים הם אלה שנשלחים לבית-ספר לחינוך מחדש. במרכז הרוח של הספר עומדת האפשרות לדמיין אלטרנטיבה, גם כשהסביבה מקבעת חשיבה. התאריך הפיקטיבי – 35 במאי – הוא לא סתם בדיחה ספרותית, אלא אקט פוליטי.

לאורך השנים, אומץ ה-35 במאי על ידי קבוצות תרבותיות, אמנים, תנועות אנרכיסטיות ומחאות אלטרנטיביות ברחבי העולם, שהפכו אותו ליום של יצירתיות רדיקלית. זהו תאריך שנועד לא להתיישר: מסיבות רחוב עם תחפושות וסוסים מפלסטיק, פרויקטים תיאטרליים בספריות ציבוריות, מיצבים על מדרכות ומופעים בהם תוקפים את הזמן, הסדר וההיגיון המוסדי. באירופה, בארה"ב וגם בישראל, מציינים את היום הזה לאו דווקא כהומאז' לספר – אלא כהזמנה להפר את הכללים, לחשוב אחרת, או לפחות לשבש לרגע את התחביר של המציאות.

אבל בסין, ה-35 במאי הפך ליותר מסמל חתרני. בשנים האחרונות הפך התאריך לכינוי עוקף-צנזורה לאירועים שלא ניתן להזכיר בשמם במדינה; למשל הטבח בכיכר טיין-אן-מן שהתרחש ב-4 ביוני 1989. מאות אלפי אזרחים, בעיקר סטודנטים, מחו אז במשך שבועות בדרישה לרפורמות פוליטיות. בלילה שבין ה-3 ל-4 ביוני, שלחה הממשלה טנקים לתוך הכיכר המרכזית בבייג'ינג. חיילים ירו אש חיה על מפגינים לא חמושים. ההערכות מדברות על מאות עד אלפי הרוגים, אבל המספר הרשמי לא פורסם מעולם.

בתוך הניסיון השיטתי למחוק את האירועים מהזיכרון הציבורי, הפך "ה-35 במאי" לשם קוד סמוי: מונח שאינו מופיע במילונים, אך מוכר בכל רחבי סין. הביטוי נאסר לשימוש ב-Weibo, הרשת החברתית המרכזית במדינה, אך מדי שנה, ב-4 ביוני, סינים מברכים זה את זה ב"שנה טובה ל-35 במאי", מפרסמים אזכורים עקיפים לספרו של קסטנר ומנסים להעביר מסר – בלי לומר אותו במפורש. כך הפך יום ספרותי ליום זיכרון, מחאה והתעקשות.

גם בישראל מציינים את היום הזה – אולי בצניעות, אבל ברוח הנכונה: אירועי קריאה אלטרנטיביים, תערוכות פרפורמנס ומיצבים של דמיון חברתי. חלקם מחוברים לעולם הספרות, אחרים לתיאטרון רחוב או מחאות יצירתיות. בשנים האחרונות הפך התאריך לנקודת ייחוס בקבוצות חינוכיות שמעודדות חשיבה ביקורתית וכתיבה יצירתית, כמו גם בתנועות של אקטיביזם אסתטי שמבקשות לייצר שפה אחרת במרחב הציבורי.

94 שנה לאחר שפורסם, ו-36 שנה אחרי אירועי טיין-אן-מן, ה-35 במאי עדיין מצליח לאתגר את ההגדרות. האם מדובר ביום ספרותי? אקט מחאתי? סיסמה קודמת למרד, או מסיבת תחפושות? אולי זה בדיוק הרעיון: דווקא תאריך שלא קיים, מצליח לתת שמות לדברים שאסור לומר – ולדמיין מציאות שעדיין לא נכתבה.