האישה שהייתה מלכה פעמיים, אבל כנראה שאת סיפורה רובנו לא מכיר

הכניסה של אלינור לזירה הפוליטית לא הייתה תוצאה של שאיפות אישיות, אלא של נסיבות. בגיל 15 בלבד, אחרי מות אביה, היא ירשה את דוכסות אקוויטניה– מחוז נרחב ועשיר בדרום-מערב צרפת, עם מסורת עצמאית וחיים תרבותיים עשירים. במשך תקופה קצרה שלטה לבדה, והפגינה עצמאות לא שגרתית: הן בניהול אדמות והן בקשרים מדיניים. כדי להבטיח את מעמדה ולשמור על הדוכסות, נישאה למלך צרפת, לואי השביעי.

הנישואים הפכו אותה למלכת צרפת, אך גם הציבו אותה בעמדה מורכבת. לואי היה שליט דתי ומאופק, ואילו אלינור ביקשה לשמור על חופש פעולה. לעיתים היא אף נראתה שערורייתית בעיני האליטה הצרפתית. עם יציאתו של לואי למסע הצלב השני, אלינור החליטה להצטרף; צעד חריג עבור מלכה מכהנת. היא הובילה כוח מאקוויטניה וחצתה את אירופה עד למזרח התיכון. באנטיוכיה שהתה זמן מה, ומעורבותה בהחלטות הצבאיות והמדיניות עוררה תגובות ביקורתיות בחצר המלוכה. המסע כולו נחשב לכישלון, והשתתפותה של אלינור הובילה למתיחות שהעמיקה את הקרע בינה לבין לואי.

זמן קצר לאחר הגירושים מלואי, אלינור נישאה להנרי פיץ' אמברי, יורש העצר של ממלכת אנגליה, שלימים יהפוך למלך הנרי השני. הנישואים איחדו תחת שלטון אחד את אנגליה וחלקים גדולים מצרפת; מה שיצר כוח טריטוריאלי מרשים וחסר תקדים. אלינור חזרה לשלוט בפועל על אדמות אקוויטניה, והייתה מעורבת בניהול הממלכה, גם אם לא באופן רשמי.

בתחילת הדרך, הקשר בין השניים היה יציב יחסית. הם הביאו לעולם שמונה ילדים, ואלינור נחשבה לבת ברית פוליטית ולא רק לאשת מלך. בהמשך הדרך, גבר המתח והמרחק בין אלינור להנרי, בין השאר סביב סוגיות ירושה ותפקידה בתוך המשפחה המלכותית. בשלב מסוים, כשפרץ המרד של כמה מבניהם נגד המלך (אביהם), אלינור תמכה בהם בגלוי. בתגובה, הורה הנרי לעצור אותה. למשך כ-16 שנה הושמה בפיקוח הדוק; לא נכלאה בפועל, אך נשללה ממנה גישה למוקדי כוח.

עם מותו של הנרי השני בשנת 1189, אלינור שוחררה ושבה לפעול בזירה המדינית. בנה הבכור, ריצ'רד לב הארי, עלה לשלטון – והיא מילאה תפקיד חשוב בניהול המדינה בזמן שנעדר למסע הצלב: אלינור ניהלה התכתבויות עם שליטים באירופה, דאגה לביטחון הפנים, וליוותה מגעים דיפלומטיים, כולל ניהול עסקאות שחרור כשהריצ'רד נשבה בדרכו חזרה.

אחרי מותו של ריצ'רד, אלינור המשיכה להיות פעילה גם בתקופת שלטונו של בנה הצעיר, יוחנן ("ג'ון בלי ארץ"), שהתמודד עם איומים פנימיים וחוסר יציבות פוליטית. היא סייעה לו לחזק את מעמדו, ניהלה מגעים דיפלומטיים מול שליטים יריבים, וטיפלה בהסדרים משפחתיים ואזוריים; כולל נישואין אסטרטגיים והסכמים על ירושה ושטחים. למרות גילה, היא לא פרשה מהחיים הציבוריים והמשיכה לנוע בין מוקדי כוח עד שנותיה האחרונות. היא נפטרה בשנת 1204, בגיל 82, גיל חריג במיוחד לתקופתה, במנזר פונטברו שבצרפת. שם נקברה לצד בעלה לשעבר, הנרי השני, ובנה ריצ'רד.

כשמסתכלים על הסיפור שלה היום, קשה להתעלם מההישגים שאלינור מאקוויטניה הגיעה אליהם, במיוחד בתקופה שבה לנשים לא היה כל ייצוג פורמלי במוקדי הכוח. היא שלטה בפועל על שטחים נרחבים בצרפת, הייתה שותפה לשלטון באנגליה, ניהלה דיפלומטיה בין ממלכות, פיקחה על מסעות צלב, ונשארה שחקנית פוליטית מרכזית במשך יותר מחמישה עשורים. היא חצתה יבשות, ניהלה בריתות, ולמרות תקופות של הדרה והגבלות– חזרה שוב ושוב לעמדות השפעה. גם היום, נדיר למצוא דמות אחת שהייתה אם, מלכה, אסטרטגית ומתווכת בין מדינות– עוד לפני שהמונחים האלה בכלל התקיימו. 850 שנה אחרי מותה, היא לא רק דמות היסטורית, אלא תזכורת מוחשית לאיך נראית עוצמה מחוץ לתבניות הרשמיות של השלטון.