"אני מקווה שהציבור יתעורר ויבין שכשאתה במצוקה - אף נבחר ציבור לא בא"

45 דקות לתוך השבת השחורה, לוסי אהריש מצאה את עצמה לבד עם בנה בן השלוש שרוצה להרכיב פאזל בזמן שהיא מחלצת שתי משפחות בממ"ד מאימת מחבלים. חודש לתוך המלחמה, היא כבר מרוכזת במה שצריך לעשות ביום שאחרי: "אנחנו צריכים להעיף את כל מי שרוצה לסכסך ולהבין שמי שלא ראוי למדינה הזאת לא יכול להוביל אותה"

לוסי אהריש | מאחורי המצלמה

צילום: ינאי יחיאל

את הימים הראשונים של ״חרבות ברזל״, לוסי אהריש העבירה בנמ״ד (ככה אדם, הבן שלה, קורא לממ״ד), מחוברת לטלפון שלה בזמן שבן זוגה צחי הלוי, יצא מהבית על מדים בבוקר השבעה באוקטובר ומאז לא לגמרי חזר. ״התעוררתי מהאזעקה בשש וחצי בבוקר, ואמרתי לצחי שיש אזעקה. אני מסתכלת על החמ״ל ואני מנסה להבין אם קורה משהו, ושום דבר. אני פותחת טלוויזיה ואין שום דבר. ואז מתחילות להגיע תמונות הזוועה. צחי מקבל כבר סמסים מהחברים שלו מהצוות, תוך חצי שעה הוא על מדים ותוך 45 דקות הוא כבר מחוץ לבית״.

אז בעצם נשארת עם ילד לבד כשאת במקביל צריכה גם להגיש חדשות, וזה בערך המצב מאז.

״זה המצב כל החודש. כן״.

אז מה את עושה?

״בימים הראשונים לא הגשתי, הגשתי רק ביום השלישי של הלחימה. אז בימים הראשונים הייתי בבית עם אדם, מחוברת לחדשות ומנסה לעכל את גודל הזוועה הזאת ואת מה שקורה. ואז ביום הראשון שהגעתי להגיש, התחלתי לראות את דעת הקהל בחו"ל והתחלתי להבין לאן זה הולך. ראיתי סרטונים שמכחישים לחלוטין את מה שהיה וטוענים שהכול זה הפרכה אחת ישראלית״.

ומתי את בעצם מבינה את גודל האירוע שאנחנו נמצאים בו?

״כבר בשעות הראשונות, כשקיבלתי סמס שביקש ממני לעזור לשתי משפחות שהיו נצורות בתוך ממ״ד, 12 איש. קיבלתי סמס מחברה בארה״ב ומשם כבר הבנתי. היא הפנתה אותי לחבר טוב שלה, בחור בשם רן כהן, שדיבר איתה תוך כדי שהוא נצור בממ״ד עם המשפחה שלו וביקש עזרה, אם היא מכירה אנשי תקשורת שאפשר להגיע אליהם. הוא פשוט שלח לי הודעה ומיקום, אני העברתי את הפרטים להרבה מאוד אנשים שאני מכירה, ביניהם הצוות של צחי, והם אלה שחילצו בסוף. ההודעה התקבלה אצלי בשעה 14:30 ו-21:00 בערב הצליחו לחלץ אותם ותוך כדי חבר של צחי כל הזמן אומר לי שהוא לא מצליח להגיע אליהם. שנייה לפני שהוא הגיע אליהם, הוא גם הצליח לחלץ את שני הילדים של רועי עידן (צלם ynet שנרצח יחד עם אשתו סמדר ושבתם, אביגיל בת ה-3, נחטפה לעזה, צ״ה) שהסתתרו בתוך הארון״.

בשבת השחורה מצאת את עצמך מחלצת אנשים, כמה ימים אחר כך את מוצאת את עצמך עושה הסברה. זה לא התפקיד של התקשורת. 

״אתה מוצא את עצמך בתוך סיטואציה שלא היית מוכן לה בשום צורה. לא נפשית, לא פיזית. אני חושבת שאחד הדברים ששברו אותי בסוף השבוע הראשון, זה היה כשהייתי פשוט מחוברת כל הזמן לטלפון, כמו כולם, ובמיוחד כשאתה איש טלוויזיה וחדשות. אחותי לקחה את אדם אליה, ולפני שהיא יצאה קבעו לנו סשן עם פסיכיאטר מטעם המערכת. בדיוק לפני שעליתי, היא יצאה עם אדם אליה הביתה והיא אמרה לי ׳לוסי, אני רק מבקשת ממך שתשחררי את הטלפון לשעה, ופשוט תהיי עם אדם׳, ומה שהיא אמרה לי פשוט שבר אותי".

לוסי ציטוט אדם | מאחורי המצלמה
צילום: ינאי יחיאל

למה?

"כי מאוד רציתי להיות עם הילד שלי אבל לא יכולתי. אדם היה אומר לי ׳אמא, אני רוצה לעשות פאזל׳ ואני לא מסוגלת לעשות פאזל. אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לשבת איתו כי כל רגע שנעלמתי מהטלפון לחמש דקות, חזרתי לעשרים הודעות שלא נענות, וההודעות האלה הן עזרה לאנשים במצוקה. ׳אני צריך שתעזרי לנו, אנחנו רוצים לעלות לדבר, לא מגיעים אלינו, לא מדברים איתנו׳. וכמובן שבשבוע הראשון היה את העניין הזה שאף אחד לא דיבר בכלל עם משפחות החטופים. אז הרגע הזה ממש שבר אותי. עליתי לזום הזה עם הפסיכיאטר ופשוט אמרתי שם שאני מרגישה שאני חרא אמא, שאני מזניחה את הילד שלי והילד שלי לא מבין, והוא כל הזמן רואה אותי בהתפרצויות בכי והוא בא ואומר לי ׳אמא, הכול בסדר. אמא, יהיה בסדר, עוד מעט זה יעבור׳.

איך מתווכים לילד מציאות כזאת, אם בכלל?

״בהתחלה עשינו משחק שבכל פעם שיש אזעקה, אנחנו הולכים לחדר של דין, הבן של צחי, שהוא חדר ממ״ד. אנחנו רצים לשם והראשון שמגיע מנצח והוא מקבל פרס, וכמות הקינדר שרצה בשבוע הראשון עד עכשיו היא בלתי נגמרת. עכשיו הוא לבד פתאום עשה איזה סוויץ׳. הוא אמר לי ׳אמא, יש Fire Truck (משאית כיבוי אש, צ״ה)׳. כאילו הוא לקח את האזעקות והפך אותן לזה, ואז הוא שמע אותנו אומרים ממ״ד והוא הבין שזה כבר לא החדר של דין, זה ממ״ד. אז עכשיו הוא אומר 'עוד מעט יהיה Fire truck ואנחנו נלך לנמ״ד' והוא גם מוודא שכולנו נכנסים ושסגרנו את הדלת. כשצחי יצא בפעם הראשונה עם M-16 מהבית, אז אדם הלך לפניו והסתכל על צחי מאחורה ושאל אותו ׳אבא, מה זה?׳, וצחי הסתכל עלי ואמר לו ׳זה מקולקל, אבא לוקח את זה וזורק את זה מחוץ לבית. איך אתה מתווך לילד מה זה M-16? איך אתה מסביר לילד למה אבא שלו צריך להחזיק את זה? זאת מציאות שהיא בלתי נתפשת״.

אנחנו מדברות על הווה מסויט שהילדים שלנו נאלצים לחוות. זה גורם לך לחשוב איזה עתיד יהיה לו כאן?

״כן, ברור, אבל ייאוש זאת לא תכנית עבודה בשום צורה שהיא. בטח במדינה הזאת. אני לא אשכח שעוד לפני שהייתי אמא, הייתי בחו״ל כי נתתי הרצאות באוניברסיטאות בארה״ב, ואני זוכרת שהיה איזשהו מבצע וישבתי בוושינגטון והייתה רחבה עם מזרקות של מים ואני רואה ילדים משחקים עם המזרקות של המים ותוך כדי הטלפון שלי מהבהב, היינו עוד בגל הסכינאות, ויש עוד תקיפה ועוד תקיפה ועוד תקיפה, וקצת ירי ועוד תקיפה. ואני מסתכלת ואומרת לעצמי איזו מציאות מטורפת יש לי בטלפון, ומה הם חיים. זאת מציאות אחרת כי ככה ילדים אמורים לחיות, הם אמורים לשמוח במזרקות של מים ולשיר ולרקוד. גם כשלא הייתי אמא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאני אמא אז אני עוד יותר חושבת על זה. ואתה שואל את עצמך אם זו המציאות שהילדים שלנו יחיו כל חייהם פה? האם זו המציאות שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו?״.

[brightcove_iframe video_id='news-flash-part-2310151650' autoplay='0' credit='' desc='אביה של יעל נחטף, אחותה נרצחה: "אמרתי למחבלים שיקחו אותו, רק שלא יהרגו"' poster='' kid='1_7uk9ey7z' duration='1262']

את הדאגות שלה והמחשבות שלה, אהריש מקפידה להציג על המסך. מי שצפה בה מראיינת את גלי ויעל עידן, לא נשאר אדיש לרגע שבו אהריש קמה ממקומה ומתיישבת ליד יעל, שאביה נרצח ואחותה נחטפה, ומודיעה ״אני באה לידך, תתמודדו״. ״במידה מסוימת, להיות עיתונאי איכשהו קצת מגן עליך מהדברים״, היא אומרת, ״אבל הפעם אני יכולה להגיד שהמלחמה הזו שברה כל קלישאה, כל מחשבה. פתאום המצלמה היא לא מגן מבחינתי, והמצלמה תמיד הייתה הכלי לקשר ביני לבין הצופה, או הקשר לאמת, כי אני לא מאמינה בלקחת נשימה עמוקה ולהגיד ׳אכן, תמונות קשות׳. אני לא מאמינה בזה.

אני מאמינה שכשאתה משקר - המצלמה קולטת, והיא חושפת אותך להכול. היא חושפת את הרגשות שלך, והיא רואה מתי אתה מבלף אותה ומתי אתה אמיתי. אז מבחינתי, תמיד הייתי מנסה להיות מאוד כנה עם הצופים שלי בבית ואמיתית איתם, לטוב ולרע. אני תמיד חושבת איך אני יושבת בבית ורואה טלוויזיה, וכשאני רואה טלוויזיה אני רוצה אמת כמו שעמיתנו דני קושמרו יושב והבטן שלו מדברת. דני הוא ה-דוגמה לסוויץ׳ הזה שנעשה. הוא שנים על המסך והוא דמות מאוד מאופקת, והוא שומר על פאסון מאוד רציני ומאוד ממלכתי. אם בתיאטרון יש את הקיר הרביעי, אז אצלנו המצלמה היא הקיר הרביעי והמלחמה הזאת שברה את הקיר הזה״.

במובן הזה, את חושבת שבימים שאחרי המלחמה, הקיר הזה ייבנה מחדש?

״יש לי הרגשה שגם התקשורת תשנה את פניה. התקשורת בכלל במגמת השתנות בשנים האחרונות, בעיתונאים שהם יותר דעתניים. אני לא מאמינה באובייקטיביות עיתונאית, אין דבר כזה להיות עיתונאי ולהיות אובייקטיבי. אתה מחויב לפייריות ואתה מחויב לדיווח האמת ואתה חייב להציב תמיד לראות את הצד השני, אבל אני חושבת שהעיתונות היום היא יותר בין פובליציסטיקה לבין עיתונות. המלחמה הזאת הכניסה אותנו (אנשי התקשורת, צ״ה) לנעליים מאוד גדולות שהיינו צריכים למלא. אם זה בלתת עזרה, לתת תמיכה, להיות הקול של הציבור ולהיות גם אלה שמשקפים את המצב, והמצב היה עגום״.

המצב היה עגום גם מבחינת מערכת היחסים בין הציבור לתקשורת, שהייתה חשופה להסתה פרועה ומכוונת נגדה. האם יש אפשרות לכונן קשר חדש?

״אני חושבת שיש איזה קשר חדש שנוצר בזה שהבינו שבסוף התקשורת מילאה את הוואקום שהשאירה המדינה בהרבה מאוד מקומות ומובנים, ואם אנחנו לא היינו זועקים את הזעקה של הרבה מאוד אנשים בשבעה באוקטובר, וגם הרבה אחרי, אז הרבה דברים לא היו זזים. וגם עכשיו, אם לא נזעק את זעקת משפחות החטופים ואם לא נזעק את זעקת הנעדרים ואם לא נזעק את זעקת המפונים, אז אף אחד לא ישים לב כי זה נראה שעדיין יש הרבה מאוד דברים שהממשלה לא זזה בהם ולא עושה את עבודתה, ובסוף זה התפקיד שלנו״.

החברה הישראלית תזכור לתקשורת את החסד הזה?

״אני מקווה שבזה - לא יהיה לנו זיכרון קצר. את יודעת מה, אני מקווה שבכלל לא יהיה לנו זיכרון קצר בעקבות השבעה באוקטובר. אני לא חושבת שהייתה מלחמה בסדר גודל כזה במדינת ישראל, ואני גם ממש מקווה שהילדים שלנו לא יחוו מלחמה בסדר גודל כזה בשום צורה שהיא. זה לא דומה לשום דבר שידענו, אני מקווה שהזיכרון הזה ייחרט בנפשנו ובראשנו לא פחות מהאופן שבו הזיכרון של מלחמת יום כיפור חרוט בנפשות של האנשים שעברו אותה והבינה את ההשלכות שלה. מהבחינה הזאת, אני חושבת שגם אם לרגע נחשוב לשכוח - נצטרך להזכיר לעצמנו את זה כל יום״.

לוסי ציטוט נבחרים | מאחורי המצלמה
צילום: ינאי יחיאל

והאחדות הזאת שעם ישראל גילה אחרי תקופה ארוכה של פילוג ושיסוי, תישאר ביום שאחרי?

״לצערי תמיד יהיו כוחות שינסו להמשיך ולפלג, ואנחנו כבר עכשיו מרגישים את זה במלחמה. מכונת הרעל וההסתה וההמרדה והקללות והגידופים והנאצות עדיין עובדת, ויש מי שמתפעל אותה ויש מי שגם מרוויח ממנה. אני מקווה שהחברה הישראלית קיבלה סטירת התבגרות והתעוררות מספיק חזקה כדי להבין שבסופו של דבר, נבחרי ציבור הם נבחרי ציבור שאנחנו משלמים את משכורותיהם, ואנחנו אלה ששולחים אותם לעשות את העבודה, וברגע שהעבודה לא מבוצעת - אנחנו גם אלה שיכולים לפטר אותם.

אני מקווה גם שנבחרי הציבור יבינו את זה שבידיים שלנו לפטר אותם, ושהציבור יתעורר ויבין שכשאתה במצוקה - אף נבחר ציבור, המוכשר ביותר והאהוד ביותר, לא מתדפק על דלתך ושואל אותך ׳תגיד לי, חסר לך משהו? תשלח לי מיקום, אני מגיע. תגיד, המשכנתא - אתה יכול לשלם אותה בסוף החודש? סבתא או סבא או אמא ואבא, הביטוח שלהם מכסה את ההוצאות של מה שהם צריכים?׳. אף אחד מנבחרי הציבור לא עושה את זה. אז אני מקווה שהציבור יתעורר ויבין שההערצה העיוורת הזאת לכל מיני פוליטיקאים ואנשי ציבור היא לא רק מיותרת - היא גם מסכנת חיים״.

איפה את רואה אותנו שנה מהיום?

״עדיין אוספים את השברים. אני חושבת שאנחנו נשאל את עצמנו שאלות הרבה יותר גדולות ומהותיות לגבי איך אנחנו רוצים לנהל את מדינת ישראל אחרי המלחמה הזאת, ואני מקווה שמי שצריך להתעסק ביום שאחרי המלחמה כבר מתחיל להתעסק ביום שאחרי המלחמה היום, שלא לומר אתמול. כי אם אנחנו הולכים לזבנג וגמרנו, אז אנחנו מסיימים עם עוד סיבוב. אתה צריך תכנית עבודה כדי שאחרי ההריסות, יהיה מי שיבנה וינקה וישטח ויבנה כי זבנג וגמרנו ולהשאיר אחריך עיי חורבות - זה לא יעבוד״.

אז מה האתגר הכי גדול של החברה הישראלית ביום שאחרי?

״אני חושבת שבעיקר להבין שאם אתה לא תעשה שלום עם עצמך, אתה לא תוכל לעשות שלום עם אויביך״.

אפשר להתחיל בכלל לדבר על שלום?

בואי נתחיל משלום בינינו לבין עצמנו לפני שנדבר עם האויבים שלנו והשכנים שלנו. לעבוד על זה בעיקר ולהעיף את כל מי שרוצה לסכסך ולהמריד ומי שמלהיט את האווירה בינינו ומי שיש לו אינטרסים מאוד מובהקים שנישאר מפוצלים בעיקר בלהבין שמי שלא ראוי למדינה הזאת לא יכול להוביל אותה״.

מכל הסיפורים שאת שומעת, יש סיפור שנחרט לך באופן ספציפי?

״הסיפור של איה מבארי (איה מידן, צ״ה). אותה איה שניצלה על ידי חבר׳ה בדואים ממשפחת אלקרינאוי שליוו אותה עם האוטו גם כשהעלו אותה על אוטובוס, ולרגע חשבו שהם מחבלים. הם הגנו עליה ואז היא הייתה צריכה לצאת להגן עליהם ואני חושבת שזה משקף את כל הסיפור של המקום הזה. הלוואי שלעם הזה יקומו מנהיגים שיצליחו למצוא את המשותף בין כולנו כדי לבנות אותנו מחדש״.