הצפרדע, העוגיה והמהפכה: 35 שנה למותו של ג'ים הנסון, הדמות מאחורי "החבובות"

ג'ים הנסון היה לא רק יוצר "החבובות", אלא גם בובנאי, במאי, אנימטור ואיש חזון, שהלך לעולמו ב-16 במאי 1990. 35 שנים אחרי מותו, אחרי שבשנה שעברה יצא עליו סרט תיעודי מצליח וכשהעניין ביצירתו ממשיך להתחדש, אנחנו חוזרים לדרך שבה הוא שינה את פני הטלוויזיה, את תעשיית הבובנאות ואת הדרך שבה יוצרים, גם כיום, תכנים לילדים עם כבוד, עומק וחיוך.

את דרכו התחיל הנסון עם התוכנית "Sam and Friends", ששודרה בערוץ מקומי בוושינגטון בשנות ה-50, והביאה לבמה בובות שכיכבו במערכונים יומיומיים. את הפריצה המשמעותית שלו הוא עשה ב-1969, כשהיה שותף להקמת "רחוב סומסום" – תוכנית חינוכית אמריקאית שנועדה ללמד ילדים קריאה וכתיבה, שהפכה למודל עולמי. הבובות שיצר – ברט וארני, עוגי, אלמו, אוסקר, ביג בירד ועוד – דיברו עם ילדים בגובה העיניים, היו רחוקות מהדידקטיות המקובלת, ומלאות אישיות.

עוגיפלצת, למשל, היה אובססיבי לעוגיות; ארני היה שובב ובלגניסט, בעוד שברט היה מרובע, נרגן ודכאוני – במונחים של היום, כנראה שהיו מאבחנים אותם עם הפרעות אכילה, קשב ודיכאון קליני. ועדיין – הם היו מצחיקים, חכמים ואהובים. התוכנית הצליחה לגעת בנושאים כמו רגש, חברות, אובדן, פחדים ודמיון מבלי לוותר על הומור, קצב או סיפור טוב.

ההצלחה של "רחוב סומסום" סללה את הדרך ליצירת "מופע החבובות" (1976–1981), סדרה חוצת גבולות שכבשה את העולם. מיס פיגי, גונזו, פוזי הדוב, רולף, סקוטר, החיה – ובמרכזם, איך לא, קרמיט (אותו יצר מחולצה של אמו ומשני חצאי כדור פינגפונג) – היו חלק ממופע מוזיקלי-סאטירי ששודר בפריים טיים וזכה ל-235 מיליון צופים ברחבי העולם. אף על פי שכמעט כל משתתפיה היו בובות (למעט האורחים המפורסמים, כמו אלטון ג'ון, ג'ולי אנדרוז, סטיב מרטין ורבים אחרים), היא הייתה שנונה, מורכבת, ולפעמים הרבה יותר בוגרת מתכניות למבוגרים - וזו בדיוק הייתה המטרה. הנסון האמין שבידור לילדים לא צריך להיות טיפשי, ובידור למבוגרים לא חייב להיות ציני. הדמויות שיצר פנו לכל גיל – וכל אחת מהן הייתה מרובת רבדים. לא פלא ש"מופע החבובות" נחשבת עד היום לאחת ההברקות הגדולות של הטלוויזיה.

בשנות ה-80 חיפש הנסון את האתגר הבא. הוא ייסד את The Jim Henson Company יחד עם אשתו ג'יין, והפך אותה לבית יצירה – אך גם למעבדה של טכנולוגיות חדשות. החברה כללה את מפעל הבובות של הנסון, שעסק לא רק בבובנאות, אלא גם באנימטרוניקה ובאפקטים מיוחדים. הם לא עבדו על "שר הטבעות" או "מלחמת הכוכבים" עצמם, אך הפיתוחים שלהם השפיעו על שיטות עבודה שהפכו לסטנדרט בהפקות בסדרי גודל כאלה.

הנסון עצמו פנה לקולנוע, וביים שני סרטים שנחשבו נועזים ויוצאי דופן לתקופתם: "הקריסטל האפל" (1982) ו"המבוך" (1986, בכיכובוו של אחד, דיוויד בואי). אלו היו סרטים שכמעט ולא השתתפו בהם שחקנים אנושיים, שזכו לעיצוב חזותי מהפנט, מיתולוגיה מקורית וטכניקות הפעלה חדשניות. אף על פי שלא זכו להצלחה מיידית, עם השנים הם הפכו לקלאסיקות של תרבות הפופ, והעניקו להנסון מעמד של יוצר חזון אמנותי.

במאי של השנה שעברה עלה בדיסני+ "ג'ים הנסון: איש עם רעיון", הסרט התיעודי אודותיו שבוים על ידי זוכה האוסקר רון הווארד ("נפלאות התבונה", "אפולו 13", "צופן דה וינצ'י" ועוד), שהציג את סיפור חייו של הנסון, כולל ראיונות עם ילדיו ושותפיו ליצירה, קטעים נדירים מאחורי הקלעים, ותיעוד של תהליך היצירה. מהתיעוד עולה תמונה של יוצר מסור ונועז, שידע לשלב יצירתיות עם ערכים – ולהפוך רעיון טוב למציאות שלמה.

הנסון הלך לעולמו מזיהום חמור שהתפתח במהירות, והוא בן 53 בלבד. מותו הותיר חלל עצום – אבל גם גוף (או בובה) יצירה שממשיך לפעול, להתחדש ולהשפיע. "רחוב סומסום" ממשיך לרוץ, "החבובות" חוזרות בגלים, סדרות כמו "סיפורי עמים" ו"פרגל רוק" נחשבות בימינו לנכסי צאן ברזל, והבובות שיצר עדיין מדברות עם ילדים בעולם כולו – בכל שפה.

יותר מכל, הנסון הותיר אחריו גישה. הוא לא רק שינה את הדבר שבה הבובות נראות בטלוויזיה – אלא את הדרך שבה אנחנו מדברים עם ילדים, את הרף שאנחנו מציבים לבידור, ואת האמונה שיצירה יכולה להיות גם חכמה, גם מצחיקה, גם עדינה וגם רלוונטית. 35 שנה אחרי מותו, ג'ים הנסון זכור לא רק כבובנאי מבריק, אלא כאמן, חולם, ומחנך מסוג נדיר. כזה שלא חשב שהבדל בין ילד למבוגר הוא סיבה להתפשר על איכות. כזה שלימד דורות של יוצרים – ועדיין מלמד – איך מספרים סיפור טוב, גם אם זה דרך חזירה בלונדינית מאופרת וצפרדע ירוקה שמודה: לא קל להיות ירוק.