פעם קראו להם יורדים. היום ישראל זקוקה להם יותר מתמיד
הסרט "הצברים האמריקאים", ששודר אמש ברשת 13 עוסק בישראלים שהגיעו לארה"ב בעקבות החלום, אך המציאות השתנתה להם מול העיניים. שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, הפועלת לחיזוק הקשר בין ישראל לקהילה היהודית, שאף השתתפה בסרט, כתבה טור מיוחד לאתר רשת 13. על החשיבות של הדור השני, השינויים לאחר שבעה באוקטובר - והאתגרים לצד ההזדמנויות
פעם קראו להם "יורדים". היו אפילו מי שכינו אותם "נפולת של נמושות". ישראלים שעברו להתגורר בארצות הברית נתפסו כמי שעזבו את הארץ, והציפייה הייתה ששהותם מעבר לים תהיה זמנית - עד שישובו הביתה.
אבל, המציאות השתנתה. מה שכונה בעבר ירידה הפך לרילוקיישן, להתמחות מקצועית, ללימודים, לפתיחת חברה או להזדמנות עסקית. מדינת ישראל עצמה חתומה על הסדרי מיסוי עם מדינות שונות, וחברות ישראליות שולחות עובדים ומשפחות לתקופות ממושכות מעבר לים. הקהילה הישראלית בארצות הברית כבר גדלה לממדים שאי אפשר להתעלם מהם, ולכן גם אי אפשר להמשיך להתייחס אליה באמצעות המושגים הישנים.
לצפייה בסרט "הצברים האמריקאים"
במשך שנים, ישראלים שחיו בארצות הברית ראו בעצמם בעיקר ישראלים שנמצאים בחו"ל. הקשר לישראל נשאר חזק, אך החיבור לקהילה היהודית־אמריקאית לא תמיד היה מובן מאליו. עם הזמן צמחה זהות חדשה - ישראלית־אמריקאית - המחברת בין שלושה עולמות: הישראלי, היהודי והאמריקאי, ומכירה מבפנים שפות, תרבויות ודרכים שונות לחוות שייכות יהודית. הזהות הזאת מתבטאת בגאווה ישראלית ובמעורבות גבוהה בחיי הקהילה ובקשר עם ישראל. בזמן מלחמה המעורבות הזו בולטת במיוחד, אך היא אינה נוצרת ברגעי משבר בלבד; היא נשענת על עבודה, מחויבות ומערכות יחסים שנבנו לאורך שנים.
המיקום הזה מעניק לקהילה הישראלית־אמריקאית יכולת יוצאת דופן: לתרגם את ישראל לאמריקה ואת אמריקה לישראל. לא רק לתרגם מילים, אלא להסביר חוויות, רגישויות ותפיסות עולם. הישראלים־האמריקאים יכולים לסייע לישראלים להבין את המורכבות של החיים היהודיים בארצות הברית, ובה בעת להציג ליהודים אמריקאים תמונה עמוקה ומלאה יותר של החברה הישראלית - כזו שאינה עוברת רק דרך חדשות, משברים ופוליטיקה.
אבל גשר אמיתי חייב להיות מחובר לשני צדדיו. לא מדובר רק בסיוע לישראלים החיים בארצות הברית לשמור על העברית ועל הקשר לישראל. עלינו להבין את החשיבות של הזהות, לחבר אותם גם לקהילות היהודיות המקומיות ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי מהסיפור היהודי, ולא רק מהסיפור הישראלי.
לצד ההזדמנות, צריך להכיר גם באובדן היחסים. במחיר שמשלמים כאשר ישראלים מוכשרים בונים את חייהם מחוץ לישראל, מדינת ישראל מפסידה נכס שנמצא בתוכה. אלא שהאובדן הזה אינו חייב להיות מוחלט. אם נדע לשמר את זהותם, את הקשר שלהם לישראל ואת תחושת האחריות שלהם כלפיה, הם יכולים להפוך לשגרירים, בקהילה היהודית, בחברה ובמדינה בה הם גרים ולהיות לשותפים ולכוח משמעותי בחיזוק היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.
הסיפור החשוב ביותר הוא אולי סיפורו של הדור השני. ילדיהם של הישראלים בארצות הברית אינם עוד "ישראלים שגרים בחו״ל". הם אמריקאים שגדלים עם עברית בבית, עם משפחה בישראל ועם זיכרונות, מנהגים וסיפורים שמחברים אותם אליה. האתגר הוא לא לדרוש מהם לבחור בין הזהויות, אלא לאפשר להם להרגיש שייכים לשתיהן.
מאז 7 באוקטובר, הזהות המורכבת הזו קיבלה משמעות נוספת. עבור ישראלים רבים בארצות הברית, המתרחש בישראל אינו אירוע רחוק. הוא מתרחש אצל בני משפחתם וחבריהם, בזמן שהם ממשיכים לנהל את חייהם באמריקה. הכאב הזה ממחיש עד כמה הקשר חי, עמוק ומחייב.
כישראלית־אמריקאית, אני מכירה את התחושה הזאת מתוך חיי. ישראליות אינה רק דרכון; היא שפה, תרבות ומסורת. היא מחויבות, ערכים ותחושת שייכות עמוקה. האפשרות להחזיק ביותר מזהות אחת אינה חולשה, אלא מקור כוח - כל עוד ישראל נשארת המרכז והבית, ללא פשרות.
פעם שאלנו מה מקומם של הישראלים באמריקה. היום עלינו לשאול איזה תפקיד יכולה הקהילה הישראלית־אמריקאית למלא בעתידו של העם היהודי. הפוטנציאל קיים, אך הוא לא יתממש מעצמו. הגיע הזמן שגם הקהילה הזאת, וגם מדינת ישראל, יתייחסו אליה כאל אחד הגשרים החשובים ביותר שיש לנו.
הכותבת היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן