"רציתי לספר לך שהתגייסתי בעקבותיך. אתה מדמיין אישה בת 35 יושבת בבקו"ם?"

שירה אמונה אמסלם היא אחותו של אביחי אמסלם, שנהרג בפעילות מבצעית ליד שדרות. במסגרת הפרויקט "רציתי לספר לך" היא סיפרה לו על מה שקרה מאז לכתו.

הטקסט המלא של שירה אמונה:

ביחי,

הייתי כל כך עסוקה בשנתיים האחרונות בהנצחות ובעשייה שנדמה שלא הספקתי להתאבל, להתאבל באמת. אני מודה, אם אעצור להיפרד ממך, אחי הקטן, אני חוששת שאתפרק לגמרי, אתפייד, איעלם מרוב יגון. במקום לחשוב על זה אני מנסה להרים את הראש ולחיות במקסימום שלי, הרי בדיוק על זה הגנת - על הזכות הגדולה לחיות חיים בטוחים, שמחים, מלאים, משגשגים.

אני מרגישה שאני גדלה, כמעט בעל כורחי, מיום שהלכת. כאילו במקום בו היית נותר ואקום כל כך גדול שהוא שואב אותי, את כולנו בעצם, הרבה מעבר לאזור הנוחות, מכריח אותנו לגדול ולמלא את החלל עד כמה שניתן.

מאז שהקצינים דפקו לי בדלת קרו כל כך הרבה דברים. כל אחד מאיתנו מתאמץ מאוד להיאחז בחיים. כולנו יוצאים מאיזור הנוחות ומתעלים על עצמנו, לפעמים אני מסתכלת עלינו כמשפחה וכיחידים מהצד ועומדת המומה מהזכות שלמשפחה כזו חזקה ונחושה נולדתי.

הכאב עליך לעולם לא יפסיק, לעולם לא ירפה, ההחמצה והגעגוע יגדלו עם הזמן ועם זאת - אנחנו בוחרים, כל יום מחדש, להיות משפחה שמחה ככל הניתן.

נולדה הבת השלישית שלך, והיא קיבלה את השם שהספקת לבחור לה עוד בחייך. הבנות שלך מהממות. מתגעגעות אליך, כמובן, אבל גדלות לתפארת. רואים את החוסן שהספקת לבנות בהן.

התגייסתי בעקבותיך. אתה מדמיין? אישה בת 35 יושבת בבקו"ם עם חבורת נערים בני 17 ונושכת שפתיים כדי לא לבכות מהתרגשות. זכיתי לשרת שירות משמעותי כשכל הזמן הערכים שלך, החיים במצוינות ובענווה, לנגד עיניי. אמרתי לך, גם בחייך וגם במותך, הפכת אותי לאדם טוב יותר. לא סתם קראתי לך אחי הקטן ומורי הגדול.

אתה לא תאמין אבל אחרי ניסיונות רבים קרה הנס והתקבלתי לבית הספר לרפואה. תמיד הייתה בינינו תחרות בריאה, איפה אתה שתקניט אותי שבטח הם קיבלו אותי רק מרחמים.

בימים אלה אני עובדת קשה על ספר שמספר על האחאות השכולה שלי. לא תאמין כמה לא מכירים אותנו, האחים השכולים. בכל ספרות המלחמה הפוריה שצמחה פה לא מצאתי אפילו ספר אחד של אח שכול שמספר על האובדן הזה. הספר הזה מספר גם עליך, אבל כמו שלימדת אותנו הוא ממש לא ספר פרטי, תמיד בחשיבה על הכלל ועל איך לעשות טוב לעולם מתוך הנסיבות שנגזרו עלינו.

לפני כמה חודשים קניתי שולחן סלון חדש מאיקאה. רק כשהגעתי איתו הביתה נזכרתי שאין לי אותך, שתרכיב אותו איתי או תייעץ לי מרחוק בוואטסאפ. ישבתי בין כל החלקים שלו, על הרצפה, ופרצתי בבכי. אחרי כמה דקות של בכי דמיינתי אותך אומר לי "בקטנה אחותי, את יכולה זה קטן עליך, הנה פשוט תתחילי". התאפסתי ובסוף בניתי אותו. הקפדתי להמשיך במנהג ולהרכיב אותו קודם כל הפוך.

האחיינית הגדולה שלנו, זו שהפכה את שנינו לדודים רווקים שרופים ומושבעים, חגגה בת מצווה לא מזמן. בכיתי כל הבוקר אבל התעקשתי לשמוח, כמו שמגיע לה. בכיתי אותך שעות ואז התלבשתי, איפרו אותי וסירקו אותי ואמרתי לעצמי שהלב, כמו כדור הארץ, הוא תלת מימדי, ולכן הוא יכול להיות בו זמנית מאוד חשוך אבל גם מאוד מואר.

אם היית רואה אותנו כמשפחה היית גאה בנו. היית רואה כמה אנחנו נלחמים בעצב הדביק הזה שמנסה להשתלט ובוחרים שוב ושוב ושוב בחיים. אתה חסר לנו כל כך בכל מפגש משפחתי. החיוך הגדול, השמחה שלך שאנחנו מתכנסים. דווקא עכשיו, כשאנחנו נפגשים הרבה יותר מהרגיל, אתה לא כאן. זה תמיד מרגיש כמו חגיגה, אבל חסרה. אני כל כך מתגעגעת.

אני לא יודעת אם ידעת כמה היית משמעותי בחיים שלי. אני לא חושבת שאי פעם אמרתי לך שממש מהרגע שנולדת משהו השתנה לי בלב והוא כאילו התרחב יותר. אני לא יודעת אם אתה יודע ש-30 השנים ו-5 החודשים שהיית אחי בעולם הזה, וכל השנים עד שאהיה בת 120 בהן תהיה אחי שבעולם הבא הן שנים בהן זכיתי בך כאחי. לימדת אותי להיות קלילה ולזרום במקום לחשוב כל כך הרבה, להתרכז בכאן ועכשיו.

השארת מורשת של מסירות, של עשיית הדבר הנכון בלי קשר לאם זה הדבר הנוח. לימדת אותי לראות את השקופים, את השוליים, את אלה שמתמודדים אבל לא תמיד מקבלים הכרה. השארת אחריך מורשת של מצויינות וענווה, מוח חריף ומבריק ולב רך ורגיש. לימדת אותי איך להאמין בעצמי ואיך לראות את הטוב באחרים עד שהם מאמינים בעצמם ולימדת אותי שאין ברירה אלא לחפש ולמצות את כל היכולות והיתרונות שלי כדי לעשות טוב בעולם.

אם היה לי רגע אחד לדבר איתך, שנייה לפני הפרידה הארוכה הלא נתפסת הזו, הייתי אומרת לך שיהיה בסדר. אחות גדולה לנצח תהיה אחות גדולה ותמיד תשמור ותרגיע את אחיה הקטן. הייתי אומרת לך שאני אשמור על המשפחה ואני אנציח אותך במיליון דרכים - מצפה שהקמנו לך בבקעה, יינות, בית כנסת על שמך, בית מדרש, סטיקרים, שוקולד, משחקיה ומה לא.

הייתי מבטיחה לך שההנצחה הכי חשובה לי תהיה פשוט לחיות את החיים שלי במקסימום, לא להיכנע לרצון להישמט ולקרוס. לחיות עם ראש למעלה, בגאווה, בנחישות. לכבוש פסגה אחרי פסגה. הייתי אומרת לך כמה אני אוהבת אותך וכמה זה נס שמכל המשפחות בעולם הנשמה הגבוהה והטובה שלך בחרה לרדת דווקא אלינו. איך מכל האנשים בעולם דווקא לי וללירז אחותנו החברים שלך קוראים "אחות של אמסלם" וכמה בכל פעם שקוראים לי ככה אני מזדקפת בסנטימטר.

הייתי אומרת לך שאני יודעת בדיוק כמוך שאין לך ברירה אלא לקפוץ להגן עלינו, שגדלנו על אותם ערכים של ערבות הדדי, אחווה ואומץ. שאני מבינה אותך וגאה בך ושאני הכי אתגעגע בעולם אבל שאני ממש מאחוריך. שלא תפחד, שלא תדאג, שתעשה מה שהלב שלך אומר לך.

תודה שהשארת לנו נחמה - 3 בנות ואינספור מעגלים של חברים ומשפחה שכל הזמן מחפשים להנציח אותך ואת הערכים שלך ולהוסיף אור בדרכך המיוחדת.

אני מבטיחה לך שגם כשהלב שלנו שבור לרסיסים והגעגוע חונק, הראש שלנו למעלה. גאים להיות המשפחה של אמסלם.

"רציתי לספר לך" הוא פרויקט שבו קרוביהם של מי שנרצחו או נפלו במלחמת "חרבות ברזל" מתייצבים מול המצלמה לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר. הקרובים מספרים מה קרה מאז לכתם - ומה הם לא הספיקו להגיד להם במהלך חייהם. לכל הקטעים

עורך וידאו: בן הורדי