גליה רהב | מה למדנו על הקורונה

אני הכי אוהבת את הארץ שלי, בת לדור שני של ניצולי שואה, ברור שאין לי מקום אחר בעולם. אני קשורה להיסטוריה, אוהבת את הראש הישראלי, אוהבת את המוזיקה העברית, את הנוף, את מזג האוויר. אני גם אוהבת את זה שלכל אחד יש דעה ויש מה להגיד

אבל מה קרה פה? המגפה הזו הראתה לנו שאנחנו לא הכי הכי....
הקומבינות עלו עלינו: מוצאים איך לצאת למרות סגר, לצאת מבידוד למרות שטרם תם הזמן.
חוסר המשמעת שלנו קשה: בלי מסכות, נפגשים עם חברים, מי יגיד לנו מה לעשות?
ביקורת ביקורת ביקורת: למה אנחנו כאלו לא מפרגנים, למרות שהביקורת לעתים קרובות במקום.
למדנו כל מיני מיומנויות חדשות, מי האמין שהטוויטר יהפוך למוקד מידע אמין, שצפצוף הווטסאפ ישגע אותנו כל רגע, שהקשר האנושי יהיה דרך זום. כולם הפכו לידעני ויועצי קורונה: מתמטיקאים, פיסיקאים, כלכלנים, פוליטיקאים.
תמיד ידעתי שבישראליות יש קצת אגרסיביות, אך האי שקט הבריאותי, כלכלי וחברתי סביב המגפה הזו הסלימה את האגרסיביות שלנו.

ובתור רופאה, מה למדתי? שיש לי את המקצוע הכי משמעותי בעולם, ושלא סתם אימא שלי חפרה לי במח מגיל אפס להיות רופאה. הייתה ויש לי את הזכות ללמוד נגיף משוגע ומחלה הרסנית, לנסות לטפל בחולים בהעדר מידע מבוסס, לנסות למנוע כמה שאפשר את המחלה, ללמד אותה, ולהיות מעורבת בהחלטות רפואיות חשובות במדינה שלי ללא שמץ של פוליטיקה. אני מקווה שטיפולים חדשים כולל חיסון שנכנסים עכשיו למחקרים קליניים, יעזרו לנו להתגבר על הנגיף הזה.
הבדידות בימי קורונה אולי היא הפגיעה הקשה ביותר. המאושפזים בבתי חולים לא רק חווים חרדה לאן מחלתם תתגלגל? האם יזדקקו לחמצן? האם יצטרכו הנשמה? הם צריכים לחוות את זה לבד בשל הבידוד. אנשים קשישים פתאום "נזרקים" לאשפוז לבד ללא סביבה תומכת וזה כל כך קשה ובודד, שלא לדבר על מוות לבד ללא יקירך סביב. הבדידות של החולים הנמצאים בביתם בין ארבע קירות וטלפון. הבדידות של כולם בסגר, אם זה הקשישים שנמצאים לבד ללא תמיכה, אם זה הילדים שמשתגעים לבד בבית ללא חברים ומערכת חינוך.

התרגלנו שאפשר להסתדר בלי קניות, בלי לטוס לחו"ל, בלי מלונות אבל אי אפשר בלי מגע אנושי. למדנו שקשה לנו להיות לבד בלי מגע של קרובים חברים ואנשים בכלל.