אחוות אחים?

מי לא זוכר את דמויות החיילים - "הילדים של כולנו" - מתייצבים בפאתי עזה במבצע "עופרת יצוקה"? כולנו יודעים שהוריי אותם החיילים לא ישנו בלילה, מחכים לטלפון המיוחל שיודיע ש"הכל בסדר", ובאותה העת, גם לא רצו לשמוע את הצלצול. לא רצו לשמוע, מחשש שתהיה זו בשורה אחרת.

בשבילם זה בכלל לא היה עניין פוליטי: אלו היו הילדים שלהם. בשר מבשרם. היום, אני זה שמשרת את צה"ל. יום אחד, תאורטית, גם אתם תצטרכו לעשות את אותו הדבר, בשבילי. אני אומר "תאורטית", כי לפי נתוני הגיוס אליהם אנו עדים, סטטיסטית, יש סיכוי גבוה שלא תעשו זאת.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

אז בואו נראה עם אלו מספרים אנו מתעסקים: נכון לאפריל 2010, חוק גיוס חובה אינו חל על ערביי ישראל, המהווים כ-20.3 אחוזים מן האוכלוסייה הישראלית. בני ישיבות - גם הם אינם מתגייסים (8% מהאוכלוסייה). תוסיפו לכך את תופעת הדתיות (כל בחורה חמישית בתל-אביב, מי היה מאמין) ואת סרבני המצפון - וקיבלתם מספר מתגייסים שרק הולך ויורד. כך קרה ש-28% מילידי 1989 לא זכו ללבוש מדים. אין לכם ארץ אחרת? - אז אולי כדאי שתתנהגו בהתאם.

האמת היא שאין לי בעיה עקרונית עם סרבני מצפון, אני פשוט חושב שזה לא מפתיע שהם - כמו גם מגפת ה"דתיות" בארץ - לא עושים שירות לאומי. אחרי הכל, אין דבר פגום מבחינה אידיאולוגית בלהתנדב בהוספיס. גם לסרבני מצפון יש אופציות לשרת בהן את המדינה. אך בעולם ה"אני, אני, אני", קל יותר שלא - לא משנה במי אתה מאמין, למי אתה מצביע או מהן הסיבות שלך.

תסמונת בר רפאלי

מה שמביא אותנו - באופן טבעי - למי ששמה קשור בצבא משהייתה הרמטכ"ל בעברה הלא-רחוק: בר רפאלי.

אני לא מאלו שהפסיקו לקנות את המוצרים שבר רפאלי מפרסמת וגם אין לי שום דבר נגדה. רפאלי, ככלות הכל, היא סימפטום של התרבות הישראלית. התוצר של נוער שהוגן הרמטית מפני הסכנות הצפויות לו, עד ששכח ששירות צבאי זה לא דבר שאמור להיות כייפי או נעים, אלא כדי להבטיח שלדור הבא שלנו יהיה בית.

אז מה הפיל אותנו? הטכנולוגיה המתקדמת? האמריקאים? התשלום הזעום? הרצון לסיים מוקדם עם האוניברסיטה? מה קרה לפסטיבל הפרצופיאדה שעשו לבן ארצי ואביב גפן על כך שלא התגייסו?

היום, מייקל לואיס רוקד עם כוכבים (ועל הצווים של צה"ל), בר רפאלי לא מבינה למה כולנו לא עוברים לניו יורק ולאיתי טיראן יש מניפסט שלם נגד צה"ל (אלא אם זה לשחק חייל קרבי בסרט כמו "בופור", ואז זה כבר בסדר).

אז כשיגיע היום ותקבלו את הצו הזה, הייתי רוצה שתדעו שזה מפחיד. שזה מאיים. שגם אני רוצה תואר בגיל 21 וחיים קלים - אך שלצערנו, אנחנו לא חיים באוטופיה. שום תירוץ לא יעזור: למדינה חייבים להחזיר. זהו כבר מזמן לא רק סמל סולידריות ישראלית: זוהי מלחמת קיום.