האבידה משחררת?

כל מי שלקח חלק בטיול לפולין במסגרת כתה י"א יכול להגיד לכם דבר אחד: הרבה חושבים לא עשינו שם. שישה מיליון יהודים נספו במלחמת העולם השניה, והתמונות הן עד היום קשות מנשוא. האבידה בלתי נתפסת. הרצון לחיות, להתחבא, להילחם – לפעמים נשגב מבינתי. אני לא בטוח שהייתי מסוגל לשאת דברים כאלו, ובייחוד כי אני בן לדור שלא צריך להתעסק עם יותר מידי טראגדיות (לסגור סוף שבוע בבסיס זה לא טרגדיה, אגב). אני לא יודע מה ציפיתי מהטיול שלי לפולין. אני מניח שהמאבטח, שהזהיר את בני כתתי בשעתו שניאו-נאצים עלולים לחכות לנו בחוץ וכדאי להישאר "בערימה אחת" לא היה דבר שחשבתי שאשמע בפולין, 2007. פולין שמתיימרת היום להיות מערבית ופתוחה. אבל מניסיון, זה לא שבני כיתתי היו הרבה יותר טובים.

למעשה, הטקסיות שבלכרוך סביב הגב את דגל ישראל והביקור בגטו אושוויץ הייתה בדיוק זה: טקסיות. הרבה בחורות בכתה שלי היו עצובות, חלקן אפילו בכו, אבל הרוב, אני יכול לומר לכם: לא. הטיול הזה אולי לא יזכר כקטסטרופה של אוגוסט 2007, בה החליטו תלמידי תיכון ישראלים להזמין חשפניות לחדר במלון, אבל גם הטיול שלנו היה מלא בעיקר בממתקים, בדיחות אוטובוסים וכל יתר הדברים שלכאורה היינו מסוגלים לעשות בכל טיול אחר. מן הכנה לטיול השנתי של י"ב, לאילת.

פחות מצעד, יותר חיים

אני לא באמת יודע לאיזה שינוי אני רציתי שנגיע, כשכבה של תלמידי תיכון וכיהודים-ישראלים. אני רק יודע שחודשיים אחרי אותו הטיול, בדיחות בנוגע לזוועות הללו התחילו להיכנס שוב ללקסיקון הדאחקות של ההפסקות. שחבריי שוב התחילו לקרוא אחד לשני "יהודון". אני אפילו לא מדבר על בקבוקי השתיה, שקיות החטיפים ושאר הפסולת שהשאירו אחריהם חלק מחבריי לכתה כשיצאנו מהגטו, על אף תחינות חוזרות ונשנות של צוות המורים והמלווים שניתן למקום את המינימום כבוד שמגיע לו.

אני חזרתי מזועזע ממצעד החיים: לא רק מהטרגדיה של עמנו אלא גם מהדרך בה אנחנו מתייחסים אליה. בארץ שלנו, בקירבנו, יש ניצולים של אותו המחנה, ומעניין מה הם היו חושבים לו היו יודעים מה התלמידים האלו עשו כשבאו לראות את המורשת שלהם. לדעתי, אין בכלל ספק שהטיול לפולין לא אמור להיות משהו ש"כל אחד יכול להשתתף בו", אלא להיות מענק. מענק לתלמידים שמחזירים לחברה, לניצולי השואה ושגילו התעניינות מוקדמת במלחמה שבלעדיה לא היינו פה. למרות שיש לנו הרבה טיולים שנתיים אחרים, לחלק מהתלמידים זה לא מספיק, והם מקלקלים את המסע בשביל אלו שבאמת מתעניינים. זה משהו לחשוב עליו, בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שאפשר להשתכר בחדר של המלון. אם בימים אלו – כשניצולים עדיין חיים בינינו – אנחנו מתנהגים ככה, אז מה יהיה בעוד 50 שנה, כשהם כבר לא? ואיך הילדים שלכם יתנהגו במצעד החיים? הניחוש שלי הוא שאתם לא רוצים לדעת.