חנוקה

קוראים לי שי, ואני מכורה לסופגניות.
אני מכורה לריח, ולטעמים השונים, ולאבקת הסוכר, ולכוויות בלשון מהריבה הרותחת, ולמבטים הנוזפים של המשפחה, שמקפידה להזכיר לי ש"כל סופגנייה זה 500 קלוריות", ולרגשות האשמה שמגיעים אחרי שסיימת לבלוס אותה ונשארת רק עם אצבעות שמנוניות.

אבל השנה הבטחתי שזה לא יקרה שוב.
החלטתי להיגמל- הפעם לתמיד. הגעתי למסקנה המתבקשת שאני יכולה להסתדר בלי הסופגניות השמנמנות האלו, בלי התחושה הממכרת, שכרון החושים, השמחה שמציפה אותך כשאתה נתקל במילוי בפעם הראשונה.. אבל רגע, הממ. אני סוטה מהנושא.

ידעתי שזה יהיה קשה. ידעתי שצפויה לי דרך ארוכה ומפותלת עם ימים של עצבים ובכי, אבל גם ידעתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אז ירדתי למחתרת. הפסקתי לקרוא עיתונים, סגרתי את הטלויזיה והרדיו, הגבלתי את היציאה מהבית למינימום האפשרי והסתגרתי בין ארבע קירות חדרי. הכל עבד בדיוק לפי התוכניות. אומנם הפכתי לבן אדם עצבני ,ממורמר וחסר חברים - אבל חגגתי שבוע שבו הצלחתי להישאר "נקייה".

ואז הגיע אותו יום שלישי ארור.
גשם ירד בחוץ, רוחות נישבו, ברקים ורעמים פילחו את השמיים כשאמא פרצה לחדר בדרמטיות המתאימה. "שי", היא הכריזה בטון ה-אני ממש ממש עצבנית וכדאי שתעשי בדיוק מה שאני מבקשת אם את רוצה להבטיח את המשך קיומך על פני הכדור- "תעזבי עכשיו את המחשב ולכי לסופר. נגמר החלב ואת יודעת מה קורה בבית הזה כשאין חלב". האמת היא שאין לי מושג מה קורה בבית הזה כשאין חלב, אבל פרצוף ה-את ממש קרובה להכיר את העובדת הסוציאלית ממדור האימוץ- עשה את שלו, ומפוחדת יצאתי מהבית להתמודד עם המציאות.

את הדרך לסופר השכונתי עשיתי עם פנים מורכנות - משתדלת שלא ליצור קשר עין עם הסביבה החיצונית. זה עלה לי בהיתקלות כואבת בזקנה, צעקות מהפיליפינית שלה, ומערכת יחסים מעט מוזרה שנרקמה ביני לבין נמלה חברותית שליוותה אותי כל הדרך לסופר.

הסדק הראשון בתוכנית הגמילה שלי לא איחר להגיע בדמותם של חבורת שטנים, שנראו מרחוק כמו עדר של תיקי דורה ובוץ, שאת ראשיהם עיטרו בריסטולים חגיגיים של נרות. כשהם הולכים בשורה ארוכה אחרי המנהיגה הרוחנית שלהם, הלוא היא אסתי המפורסמת מגן אסתי וזהבה, הנרות הקטנים פרצו בשירה אדירה של "באנו חושך לגרש", שהביאו את הוריהם הגאים לפרוץ במחיאות כפיים סוערות, ואותי לפרוץ בריצה אדירה שלא הייתה מביישת אצן אולימפי. "עוד קצת ואני בסופר", חשבתי לעצמי, והנמלה הקטנה קרצה לי באמונה.

ככל שהתקרבתי לסופר, סדקים נוספים התחילו להיערם ואני התחלתי לחוש ברע.
גלי הריח הלכו והתחזקו, וכשאני משתדלת להתרכז בנשיפה ולוותר על שאיפה, הבחנתי בפיסת נייר זרוקה על הריצפה. ניסיתי להתעלם. ידעתי שאני עושה טעות. אבל לא הייתה דרך חזרה.
הרמתי את הפתק מהרצפה והבנתי שהסיוט הכי גדול שלי מתגשם מול עיני, כשקראתי "לרגל חג החנוכה, סופגניות בכל הטעמים במחירים מצחיקים".

אז מה הפלא שכשנכנסתי לסופר, אפילו לא טרחתי להעמיד פנים שאני מחפשת חלב, ורצתי ישר למאפיה, בדיוק כשהמוכרת הוציאה בצחוק מרושע (נשבעת לכם!) מהדורה חמה של סופגניות 2008. כך מצאתי את עצמי מתלבטת בין סופגניות שוקולד עם קליק ומילוי שמנת, ובין סופגניית מרשמלו ענקית. לאכול או לאכול? זו השאלה הנוראית שממש לא רציתי לענות עליה.

יכולתי לספר לכם שעזבתי בהפגנתיות את עמדת הסופגניות, הלכתי לקנות חלב ופינקתי את עצמי בעגבנייה עסיסית מעמדת הירקות והפירות.
יכולתי לספר,שגילתי תעצומות נפש שלא ידעתי שקיימות בי. יכולתי לספר שהתעלתי על עצמי, שעמדתי בהבטחותיי, שלא נשברתי.
אבל זה יהיה שקר גדול.

את הדרך חזרה הביתה עשיתי שוב עם פנים מורכנות. הפעם מבושה. את הנמלה איבדתי בדרך, גם היא התאכזבה ממני. כשאני מנקה את השאריות המפלילות של אבקת הסוכר מפניי המבוישות, נכנסתי הביתה, והבטחתי שזה לא יקרה שוב.
החלטתי להיגמל לתמיד.
מהשנה הבאה.....