ריבים קטנים

אנשים נוטים לזלזל בחשיבותם של ריבים קטנים. הם לרוב פוטרים אותך במבט מזלזל ואנחה פולנית של "אויש.. על זה רבתם?! תתבגרו כבר". סליחה, אבל יש מספיק הוכחות לאורך ההיסטוריה שלריבים קטנים יש פוטנציאל הרסני לא קטן בכלל.

איך אתם חושבים שמלחמת העולם הראשונה פרצה? סרייבו בסה"כ רצתה ששאר המדינות יתחילו לכנות אותה בשם החיבה "סרביה". האוסטרים לקחו את שינוי השם ברצינות תהומית והחליטו שאו שהם קוראים לה סרייבו,, או שלא קוראים לה בכלל. הסרבים הלשינו לרוסים, ואז התחילו רציחות, פלישות, כלי נשק והרבה הרוגים.

וככה קרה שבגלל האות ו' וכמה סלאבים, העולם יצא למלחמה של 30 שנה.

בגלל שאנחנו לא נוטים ללמוד מלקחי ההיסטוריה, ריבים קטנים נערמו בכמויות. חלקם נגמרו בסולחה חגיגית ולאחרים יש מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה. לכל אחד מאיתנו יש כמה מלחמות עולם משלו שהיום הוא מתבייש להזכיר- אז כדי ליישם וללמוד את לקחי העבר- הנה כמה מהמלחמות שלי.

תופסת עכברים
קוראים לי שי ואני שונאת תופסת. מעבר לזה שאני לא מוצאת שום היגיון במשחק (חבורה של אנשים שרצים זה אחרי זה רק כדי לתפוס אחד את השני ולהמשיך לרוץ), הוא גם אחד מהמשחקים הבודדים שהשאירו בי צלקות ילדות.

כיאה לשיעור ספורט ביסודי, ביקשה מאיתנו המורה להתחיל באחד ממבחני הכושר המורכבים של משרד החינוך לכיתות ד'- תופסת עכברים. תזכורת לבעלי הילדות החשוכה מביננו: מדובר בשכלול היסטרי של התופסת הרגילה, הדורשת שילוב מיומנות - גם לרוץ מהר וגם לזחול מתחת לרגליים מפושקות. אם נתפסת עלייך לעמוד בפישוק עד שיבוא אחד מחברי קבוצתך, ישתחל בין רגלייך, ישחרר אותך לחופשי ושניכם תוכלו להמשיך לרוץ במעגלים מאושרים לנצח.

המשחק החל ובנחישות אופיינית, לא הבטתי לאחור והתחלתי בריצה שלא הייתה מביישת אצן אולימפי. תוך כדי ריצה הבחנתי במור, חברתי הטובה, כשהיא נופלת קורבן לזרועות האימתניות של התופסת. מור, כשדמעות אכזבה בעיניה, נעמדה בפישוק וחיפשה אותי בעיניה.
"שי!! בואי להציל אותי", היא צעקה, ואני- חדורת מוטיבציה, החלטתי שלא משאירים חייל פצוע בשטח והתקרבתי בריצה.

הבעיה הייתה שהתופסת רק חיכתה לרגע שבו אתקרב למור, ואחרי חישוב מהיר הבנתי כי אין ביכולתי לבצע את החילוץ. במקום זה השתחלתי תחת רגליה של חברה אחרת, שהודתה לי נרגשות ויצאה לחופשי.

כביכול, מדובר בגאונות אסטרטגית, אך למעשה מבחינה חברית הדבר היה משול לבגידה במדינה. אז הבנתי לראשונה איך מרגישים כשפוגעים באדם שיקר לך. מור סירבה לדבר איתי, ועליי נגזרו מספר ימים של חשבון נפש וניסיונות כפרה על החטא.

כמובן, שבסוף השלמנו (בכל זאת, היה לנו אוסף משותף של קלפי קטנטנות). אבל לעד ירשם לנו בקורות חיים שהריב הראשון היה בגלל תופסת עכברים.

מונופול קטלני

אחד הריבים המהותיים והמעצבים ביותר בחיי אירע דווקא בעת משחק מונופול שגרתי למדי. הכל התנהל על מי מנוחות, עד שאחת החברות, ל' (השם האמיתי שמור במערכת), החלה להראות ביצועים של איל הון מתחיל וכבשה בהדרגה את רוב ישראל. היא קנתה את נתניה ואיקאה, השתלטה על ירושלים ונקודת השבר הגיעה בקניית מלון פאר בת"א.

ע', בחורה תחרותית ביותר, שהייתה הבעלים הגאים של צריפון בטבריה באותו שלב, נחתה נחיתה כואבת בבית המלון היוקרתי של ל' בת"א. שירות החדרים והתנאים הטובים לא קרצו לה, והיא טענה שאין ביכולתה לממן את השהייה במלון. ל' התעצבנה, וכשהיא מסגלת לעצמה גינונים של אשת פשע (ציינתי כבר שהיא הייתה הבעלים של נתניה), פלטה לכיוונה של ע'- "לכי לעזאזל".

ע', נעלבה עד עמקי נשמתה ותוך כדי שהיא מקפלת את המשחק בזעם לתוך הקופסא שאלה את ל' "יש לך מושג בכלל לאן את שולחת אותי?! את יודעת מה המשמעות של לעזאזל"?! והוסיפה בפרשנות משלה שהעזאזל ממוקמת בעצם בגיהנום, מה שאומר שהיא מאחלת לה למות.
ל' ההמומה, נעלה את נעליה בזעם, והודיעה לע' שאם היא לא תחזור בה היא תעזוב את הבית.
מאחר והיא לא נתקלה בהתנגדות מהותית, הקולות המהדהדים של הפלדלת נותרו אחריה.

רק אחרי ימים ארוכים ובעקבות מחקר מקיף של ל' שקבע כי "לעזאזל" פירושו: "צוק סלע או הר שאליו נשלחו הקורבנות ביום הכיפורים", הסכימה ע' למחול ולשכוח.

אך הצלקות נותרו עמוקות, וקופסת המונופול בביתה של ע' נותרה סגורה שנים רבות.

זה התחיל בקציצה
זו הייתה ארוחת חג רגילה לחלוטין של ראש השנה. כולנו ישבנו סביב השולחן וניסנו להוכיח שניתן להשתכר משתיית תירוש על בטן ריקה. כשהגיעו המנות העיקריות אל השולחן, הקציצות המפורסמות של סבתא, ערומות בפירמידה, ניצבו במרכז. בתמימות הערמתי לצלחתי קציצה בשרנית, ובציפייה התחלתי לבלוס.

אינני יודעת מה קרה לשיקול דעתי באותם דקות (אני עדיין מאשימה את התירוש), או מה הביא אותי לומר את שאמרתי, אבל באותו הרגע- קדרו השמיים, סופות החלו בחוץ, וכל מה שיכולתי לראות היה את המבטים ההמומים סביב השולחן כשהכרזתי בקולניות "אמא... את צודקת. הקציצות שלך הרבה יותר טעימות מהקציצות של סבתא".

מאותו יום- היחסים בין סבתא לאמא אינם כפי שהיו.
בכל ארוחת שישי מסננת סבתא בכעס את המשפט האלמותי "ויקום המלפפון ויכה את הגנן", כשהיא מניחה את הקציצות במרכז השולחן (למרות שזה יותר בסגנון של "ויקומו פירורי הלחם ויכו את הבשר הטחון"), והשמועות מספרות על שינוי שנערך בירושה

אז כן, מלחמות עולם משפחתיות יכולות להתחיל גם מקציצות, ואפשר לאבד חברה טובה בגלל משחק תופסת. ואל תגידו "לי זה לא יקרה"!