אוכלים סרטים

אל באנדי חטף חררה על תעשיית הקולנוע שהרשעים בה משום מה מצמידים טיימר לפצצות, מעדיפים ליפול אחד אחרי השני במקום לחסל את הגיבור ביחד, וחוזרים לחיים אחרי שצועקים עליהם. מה זה החרא הזה?

אמריקאים מלוקקים
"מה אתה מצפה שאני אעשה? אתחפש לקוף, אסחוב גיטרה ואנגן לה מתחת לחלון? שכח מזה, זה לא הולך לקרות - פשוט לא הולך לקרות, פשוט לא!". ואז בסרט תמיד חותכים לסצנה הבאה והוא לבוש בתור קוף עם 24 נגנים ספרדים עם שפמים וקסטנייטות מנגנים מאחוריו.

כל מקליד אנאלייזר

אין דבר כזה אנשים שההקלדה שלהם היא איטית, בסרטים כולם יודעים איך לפרוץ לפנטגון, כמובן שרק בתנאי שינסו את הסיסמה שלום פעמים, ורק בפעם השלישית, שניה לפני שהאזעקה מופעלת, היא תתקבל. וגם, כמובן, כל מעודדת בנבחרת פוטבול או כדורסל, תעבוד עם לפטופ של אפל, על המיטה.

אחד נגד מאה
הבחורים הרעים תמיד יתנפלו על הגיבור הבודד אחד אחרי השני, ואף פעם לא כמה אנשים בו זמנית.
כל אחד מהם יחכה עד שקודמו יובס ויושלך הצידה לפני שיצטרף לקרב.

במאה האחרונה נעשו אלפי סרטים שונים ומשונים על חייזרים, אבל אם כך, למה אפילו בסרטים המצוירים יש תמיד לחייזרים תלבושת אחידה הא?

המתים חוזרים לחיים
הדרך הכי טובה להחיות מישהו שליבו נדם (אחרי שכל האמצעים הטיפוסיים של השוקים החשמליים נוסו), היא לצעוק עליו משהו כמו "אתה לא ברחת אף פעם משום דבר בחיים שלך! כעת תילחם, תילחם, תילחם!!!" או "אתה לא יכול לעשות לי את זה! אני אוהב אותך, לעזאזל"

שילמדו מבן לאדן
הרעים והמרושעים שבונים פצצות להשמדת העולם תמיד הם גם מספיק מתחשבים כדי לשים צג דיגיטלי שמראה את הזמן שנותר לגיבור האלמוני להשליך את הפצצה לאוקיינוס או לבור.

טלנובלה בע"מ
כשיש דו שיח טעון רגשית בין שני אוהבים או אפילו סתם אחד תמיד ידבר כשפניו מופנות אל החלון והחוצה לרחוב ואז, ברגע הכי דרמטי של השיחה הוא יסתובב אליו וזו תהיה הפעם הראשונה שהם מסתכלים אחד על השני, פטאתי.

רוצים לראות ציץ
על מיטות זוגיות בסרטים השמיכה תמיד זרוקה עליהן בצורת האות נ', כך שהיא מגיעה לאישה בדיוק עד לבית השחי כדי שחס וחלילה לא נראה פטמה, ולגבר שלידה השמיכה תגיע עד למותניים כדי שלא יראו לו את הביצים. בדקתי ברשתות הגדולות – אין באמת מצעים כאלה.