יציאה קשה

במרחק של קילומטר מהבית, קלטתי לפתע שאני לא זוכר אם נעלתי את הדלת. האטתי את קצב ההליכה והתחלתי לייסר את המצפון שלי. רוב הסיכויים שנעלתי ואם אני אחזור אני אבזבז רבע שעה, כשאני גם ככה ממהר. מצד שני, אם לא נעלתי אותה, אמא שלי תחזור הביתה, תראה שהוא פתוח, ותתחיל להשחיז את הסכין. בחירה קשה. לבסוף החלטתי שהמרחק גדול מדי ולא כדאי לחזור. ואז עברתי כ-300 מטר נוספים, נשברתי, והלכתי את כל הדרך חזרה, רק כדי לגלות שהבית נעול. הוא תמיד נעול! הסתובבתי והתחלתי בהליכה המייגעת מחדש.

לאחר מכן - כפי שקורה במקרים רבים בהם אני ממהר ומעופף – התחוור לי שהלכתי לכיוון השגוי.
עצרתי, וקלטתי שהפעם אני לא אמור ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כפי שאני מורגל מדי יום. אבל אני לא מסוגל פשוט להסתובב ולרוץ לכיוון השני, משום שאני באמצע הרחוב ואנשים רבים רואים אותי. ומשום מה זה מביך אותי לעצור בפתאומיות באמצע הרחוב ולהתחיל ללכת בכיוון השני. כי אז אני אראה כמו מפגר או מטורף.

לכן הרגשתי מחויב לביים משחק קטן. המשכתי ללכת בקצב הליכה איטי. הוצאתי את הפלאפון. נעצרתי לרגע, לחצתי על כמה כפתורים, השענתי אותו על האוזן שלי, פלטתי בקול רם "מה? באמת? פאק, טוב חכה לי אני מיד מגיע!", וודאתי שכל מי שעמד בקרבתי שמע את זה, ואז הסתובבתי והלכתי מהר לכיוון הנכון.

אני לא מסוגל לרוץ מול כולם. כשזאת ריצה קלה, כל מה שחסר לי זאת חצאית ואני נראה כמו מישהו בהמתנה לאודישנים של "נולד לרקוד". וכשאני רץ ספרינט זה נראה כאילו התיק על הגב שלי הוא משהו שכרגע גנבתי מאיזו זקנה, וכעת אני נמלט על נפשי. ולכן, כל ה"גיבורים" מנסים להתקיל אותי, ולדווח למשטרה שתפסו אותי. כדי למנוע מבוכה, לא נותרה לי ברירה מלבד הליכה מהירה.

אבל יסוריי לא תמו בכך. מכירים את הקטע הזה שאתם מהלכים לכם בנחת ולפתע במרחק רב אתם רואים מישהו שאתם מכירים שהולך לקראתכם וגם הוא רואה אתכם?! זה אחד המצבים הכי מביכים שיש. מה עושים במצב כזה? עד עכשיו אני לא יודע. אי אפשר להפר את קשר העין. זה משדר זלזול ואי נוחות. לא ניתן עדיין לומר שלום, כי אתם רחוקים מדי וצריך לצעוק בשביל זה. וגם אי אפשר לנופף לשלום, כי זה משהו שעושות רק אמהות בסרטים כשהבן שלהן מתגייס ועולה על ספינה או קרון רכבת. אז מה עושים? פשוט מסתכלים אחד לשני במשך חצי דקה בעיניים ושותקים, עד שקרובים מספיק להגיד שלום?! בלתי אפשרי! אי אפשר פשוט לבהות למישהו בעיניים למשך כל כך הרבה זמן.

כשמדובר בחבר טוב או מישהו שממש קרובים אליו ומרגישים בנוח במחיצתו, לרוב שנינו פורצים בצחוק. אבל אם זה מישהו שלא מכירים עד כדי כך טוב צריך להתגבר על האי נוחות, להשתדל לא לצחוק, ולמצוא כיוונים שונים לבהות בהם ודברים למקד את המבט עליהם, כדי להפר לכמה שיותר זמן את קשר העין, וכמובן ללכת מהר יותר עד להגעה למרחק של כחמישה מטרים מאותו אדם, כשכבר אפשר לדבר.

לא רציתי שזה יגיע לכדי זה. האדם שהבחנתי בו הוא חבר ילדות שאני מנסה להתנתק ממנו עד עצם היום הזה. ובכלל, אני שונא להגיד לאנשים שלום. בעיקר לשכנים שלי וכל מיני מכרים שאני כמעט ולא שומר איתם על קשר. אני לא יכול לפטור את עצמי ב"היי" קצר. מתוך נימוס אני חייב להשאר לסמול טוק של בין חצי דקה לחמש דקות. זה תמיד משעמם, אבל במקום לזרז את זה אני ממשיך לשאול כל מיני שאלות, שכלל לא אכפת לי מהן, ומתפעל נוכח המילים שיוצאות לי מהפה.

אבל זה לא רק עניין הסמול טוק לאחר ברכת השלום. המבט הראשון יכול להיות בעייתי לא פחות. למשל כשאותו אדם הולך בצד השני של הרחוב או יחסית רחוק ממני. מה אם אני אגיד שלום אבל הוא לא יראה או יזהה אותי, ואז אני סתם אראה כמו מפגר לשאר האנשים בסביבה? במקרה זה השיטה האהובה עליי היא להעמיד פנים שאני חולם בהקיץ. זה לא פשוט. צריך להתרכז ולבהות ללא אף תזוזה בנקודה כלשהי במרחב, ועם זאת לא להפגין כל מאמץ, כלומר לשחרר לחלוטין את שרירי הפנים. זה עוזר אם מנסים לחשב בראש את השורש של 1068594.

ככה אני יכול אפילו לעבור ליד המכר במרחק אפסי ועדיין יהיה לי תירוץ למקרה שהוא יגיד לי שלום ויתהה למה אני לא אמרתי כלום. ככה חובת הדיבור והיזימה לא נופלת עליי.

כל השתלשלות האורעים הזאת שאירעה בעיקר בראשי עקב מודעות עצמית מוגזמת עיכבה אותי וגרמה לי לאחר בחצי שעה לרופא השיניים. ושם קרה הקטע הכי מעצבן שכולכם ודאי נתקלים בו אינספור פעמים ביום-יום: לא זכיתי לטיפול השיניים היקר שהיה נחוץ לי, משום שנענע10 זאת חברה כושלת עם כותבים חסרי כשרון ושיניים עקומות, ולכן אין באפשרותה לשלם ביטוח דנטלי. אולמרט, תתפטר!