גברים לבנים אינם יכולים

אל באנדי חושב שמוסיקה שחורה זה דבר קטן ומטומטם, אבל זה בגלל שהוא לא מזיין

בתעשיית המוזיקה, כמו בתחומים נוספים במדיה הפופולרית, הרדידות שברה את כל הגבולות. לדעתי, אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא מוזיקת הראפ. מבי להזניח את כל בובות הבארבי המסולקנות, ולהקות הפאנק-רוק שחבריהן מטים את שערם דמוי השפכטל לכיוון מכה ושרים על מרדנות אמיתית, אבל בכל זאת האחים מהמוסיקה השחורה חוסמים לי שדה השמיעה לעתים הרבה יותר מידי קרובות.

כל הקטע של להיות שחור שבא משכונת עוני הצליח בגדול, ונהיה סמל האותנטיות של פשוטי העם והסלבריטאים האורבניים. הבעיה היא שהדימוי הזה חשוב הרבה יותר מיכולות מוזיקליות. כיום ידוע שלהיות שחור זה הרבה יותר מגניב מלבן. ואם זה לא מובחן ברוב התחומים, הרי שתעשיית המוזיקה מקצינה את זה עד המקסימום האפשרי בלי להכריח את הלבנים לשבת במושבים האחרונים של האוטובוס במסעי ההופעות.

בימינו בשביל להיות כוכב, לראפר מספיק להשיג תוכנת מחשב ולהריץ באקראיות סאמפלים עד שיוצא לו איזה מקצב תיפוף מקורי, שאפילו בקוד מורס סביר להניח שאומר "בוגה בוגה". ולא מדובר בתופעה נדירה. למעשה, זה רק הדובדבן על עוגת החרא המוסיקלית שנמעכה על פרצופינו בקומיות אכזרית.

קומבינה-נה-נה-נענע 10

למשל, אני לא מבין את הקטע בזה שראפרים מביאים את החברים שלהם להופיע איתם. פיפטי סנט מזמר לו בזייפנות על הממון הרב שלו ואילו שני חבר'ה מהשכונה שלו עוקבים אחריו כמו נקבות ומוסיפים כל מיני "yeah" ו"ha" בין השורות. ולקראת סוף השיר יכולים להיות על הבמה כבר 20 או 30 חבר'ה כולם בכובעי בייסבול וגופיות כדורסל עם שרשראות זהב וחוזרים יחד עם הראפר על משהו כמו "...Jump! jump! jump". אנשים שילמו אולי 100 דולר לכרטיס בשביל לצפות בהופעה ואילו האמן מקמבן 20 חברים שלו ונותן להם להופיע למרות שאף אחד לא רוצה לראות אותם.

וכולם מעודדים את זה במקום למחות על חוסר המקצועיות. רק במוזיקה דבר כזה יכול לעבור בשקט. מעניין מה היה קורה אם הייתם משלמים לאיזה מנתח פלסטי נאמר להגדלת חזה. ואז ביום הניתוח אתם שוכבים על השולחן והמנתח נכנס ואומר "שלום, תכירי, זה יוסי, משה ואיציק מהבניין שלי. הם יעשו את הקטעים של התפירות והרדמה היום". "הם מבינים בכלל משהו ברפואה?". "מה זה משנה?! הם הכלבים שלי, זונה".

חטא ההיבריס (היבריס = גאווה, לא קשור להומואים)

אני חושב שהמלל של רוב השירים בימינו הוא מגוחך, וזה חתיכת אנדרסטייטמנט. אבל ראפ (שאמור להיות מבוסס על מלל) לוקח את העליבות לשיאים חדשים. זה עניין מוכר שהראפרים מתרברבים על הזונות שלהם, הכסף וההצלחה. אבל מה שלא מובן לי זה שבכל שיר הם שרים שהם אדירים. לא בשורה אחת, אלא לאורך כל השיר. והענין הוא שכל השירים כאלה! כלומר, זה לא שהיו לו כמה שירים טובים ואז שאר השירים שלו הם על השירים הטובים שלו, אלא החל מהשיר הראשון זה ככה. לאורך כל האלבום הוא מציין שהשירים שלו גאוניים למרות שהשיר היחיד שלו הוא השיר הזה שמספר על כך שהשירים שלו גאוניים. בעיניי זה כמו לכתוב אוטוביוגרפיה על עובר.

פופ (גברים לבנים אינם יכולים)

גם אני כמו נערים מתבגרים רבים חשבתי שברגע שאשיג גיטרה אוכל סופסוף לזיין. לצערי, הסתבר שהחור לא היה גדול מספיק. אבל לפחות למדתי לנגן, וזה שינה לחלוטין את הטעם שלי במוזיקה. התחלתי לתעב את תרבות הפופ בשל המסחריות שלה. והתופעה הכי אניגמטית בעיני היא עודנה להקות הבנים. ובמיוחד העובדה שתמיד יש אחד בלהקה שהוא מכוער, ובנות עדיין מעריצות אותו.

הרי זה לא סוד שחברי להקות בני הם נטולי כשרון מוזיקלי לחלוטין, ונבחרים רק על סמך המראה שלהם. אז איך זה שתמיד יש אחד או שניים שהם מכוערים, שמנמנים עם זקנקן מוזנח, ואפילו לא הזמרים הראשיים, ובכל זאת נערות רוצות לשכב איתם? זה בדיוק כמו הבולשיט באמנות. כשאיזה אומן מתפלצן חסר כשרון, עושה תערוכה בה הוא מרח צואה על גבי בריסטולים וטוען שזאת אמנות, ואנשים תומכים בכך. לפחות כשאני מורח צואה על גבי בריסטול או שר בזייפנות לילדות קטנות, אני לא מפרסם את זה בטלויזיה או עושה תערוכה, אלא פשוט מעלה סרטון ליו-טיוב ולפורום חובבי ה-BDSM שאני משתייך אליו.

עוד דברים קטנים ומטומטמים:

ארנבים בכנסת - ראביט הביתה
קטן ומצ'וקמק - באנדי מתבאס על האיבר שלו
קטן ומטומטם האורגינל - כמו בית הפנקייק