להשאיר את החפצים מחוץ לחיים – סיפורה של מ'

היי, אני מ' מהמרכז, אישה בת 65 שאוהבת את החיים אבל החיים אוהבים אותה פחות. אני חייבת לציין, אף פעם לא הבנתי את משמעות האגירה, הייתי רואה אנשים קונים חפצים, דברים ומביאים מכל הבא ליד לביתם. ניסיתי להבין את זה לא מעט זמן אבל לא שמתי לב שמתחת לאף שלי ככה בשקט, נטייתו של בעלי לאגירה הולכת וגדלה. פתאום ללא שום סימן היכר בעלי החל לאגור כל מיני דברים, זה התחיל בשולחן שאסף על אם הדרך באומרו "אפשר לתקן חבל זה נראה מדהים".
השולחן היה נשאר בתוך הבית שבור ואליו הצטרפו כל מיני חפצים שהיה מוצא אבל כפי שאתם מבינים, לא היה מתקן והתוצאה? עגומה ביותר, לא היה עם מי לדבר, המצב היה קשה וזה רק הלך והתדרדר עם הזמן.

"מתי זה ככה"? אגרנות כפייתית בקרב אנשים מבוגרים
שלא תבינו לא נכון, האגירה לא הייתה שם אבל לאחר שהילדים גדלו והבית נותר מיותם וריק, בעלי מצא לו "תחביב" לאגור וכמה שיותר. כפי שהבנתם, הוא היה מביא הכול לבית, אם זה חפצים, בגדים, ציוד חשמלי הרוס, נעליים, תיקים, מזוודות והרשימה קצרה מלהכיל.
אם תשאלו אותי אני בכלל חלמתי על נסיעה לספרד עם כספי הפנסיה שלנו, חשבתי שמגיע לנו, אחרי 40 שנות נישואין, הילדים פרחו מהקן וכל מה שרצינו זה לטייל אבל ליקום תוכניות משל עצמו.
לדאבוני הרב בעלי היה כל כך שקוע באגירה שהבנתי, משהו לא בסדר, משהו לא תקין וחייב לתקן אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

איך אפשר לעזור לאגרן שלא רוצה להפסיק לאגור?
חלק מהדברים היו נקנים על ידיו וזה מה שהסביר לי את החשבון המנופח של כרטיס האשראי, משהו קרה לו, זה ציער אותי אבל לא הייתה לי אפשרות להפסיק את זה. חדרים שלמים מלאים ואני אובדת עצות, לא ילדים, לא שום דבר, אף אחד לא הצליח להביא אותו לתובנה כי הוא מסיים את חיינו בטרם זמנם.
כבר שנים שחלק ניכר מהחדרים סגור "תעזו להתקרב רק תעזו" היה צועק אם רק היינו מנסים לעזור. לא משנה כמה עדינות וכמה שיחות זה לא עוזר, זה לא עזר. במשך השנים הבית צבר המון אבק וכך גם הגיעו תיקנים, חרקים והפכו את הבית הנהדר הזה שלי למקום אימה, מקום שאי אפשר לגור בו ואפילו מסוכן.

"זה לא מפריע לאגרן"? תופעת האגירה
אם הייתם שואלים את בעלי הוא תמיד היה אומר שהכול תקין, מה קרה? הכול בסדר, אין צורך בשום דבר. כמו כן, אם הייתם מנסים להזיז לו חפץ מנקודה אחת לאחרת או אפילו לזרוק הוא כבר היה ממהר למצוא לכם את התירוץ המושלם ביותר של "אני אקרא אני חייב אני לא מגיע לזה" "זה חשוב מאוד לשמור את המסמכים האלו" ועוד...
ככה שנים ,שבעה חדרים גדושים בצער אחד גדול והוא לא מרגיש כלום, אם תשאלו אותי לדעתי הוא בכלל תתרן, הוא לא מריח ושום דבר לא מפריע לו. כמה עצוב, שנינו פנסיונרים עם משרות מכובדות לשעבר, משכורת שאפשר לחיות ממנה בכבוד אבל איך? איך בדיוק כשזה המצב?

"והילדים לא עוזרים לכם לצאת מהמעגל הזה"?
הילדים לא מגיעים, גם לא הנכדים, זה בכלל לא קשור לקורונה כמו לזה שקיימת תחושה כי כולם הרימו ידיים. איך אפשר לארח כאן מישהו? הרי אין מקום לישון כאן אז בטח שלא לשבת, כן זה המצב והוא עגום ומצער ביותר, האם כך צריך לסיים את חייו אדם שנתן כל כך הרבה במשך השנים? איפה הזקנה? איפה הנהנתנות המגיעה? איך יכול להיות שחפץ חזק יותר מהכול?

"ואיך בסופו של דבר הצלחת להוציא אותו מהאגירה"?
לו רק היה יודע בעלי את מצבו זה היה טוב, אבל הוא מבחינתו שמח עם מה שיש, הוא לא מריח תרתי משמע ובו זמנית לא מרגיש כי הוא מסכן גם את חיי שלי. לאחרונה הדרדר מצבו ועד כמה שזה נשמע מוזר, הרגשתי שאולי זה הזמן לעשות את המעשה ולשנות את כללי המשחק.
בעלי אושפז, מרגע שהוא יצא לבית החולים הרגשתי שזה בהחלט זמן מצוין לעשות מעשה, עכשיו, אולי עכשיו זה הזמן להיפטר סוף כל סוף מהחפצים ולעזור לשנינו? מיותר לציין שלא עשיתי שום דבר על דעת עצמי ואת זה אמר לי הבחור שבחרתי למשימה שי פינוי דירה- מפנה דירות מדהים שקודם כל הכין אותי נפשית לתהליך.
שי פינוי דירה הגיע אל בעלי ושוחח אתו, הם דיברו על תקופת הצבא ובעלי כהרגלו הציף את שי במידע שריתק לפתע גם אותי.. הוא הסכים, משום מה הוא הסכים ושי הבטיח ששום דבר לא יבוצע ללא רשות או בחוסר הגינות, הכול בשקיפות מלאה.
לצד זאת הסברנו לו כי אף רופא או אחות לא יסכימו להיכנס ובבושת הפנים הוא בסופו של דבר החל להפנים. "לאט לאט זה יקרה" אמר לי שי וביקש ממני להיות סובלנית, נאמנה ואוהבת, "זו הנוסחה לפינויים של אגרנות אחרת זה לא יילך" המשיך וציין נחרצות.

"כמה זמן לקח הפינוי שעשיתם"?
המפגש עם שי שטיקגולד היה מדהים, כמו אוויר לנשימה, במשך שבוע ימים פעלו במרץ רב הפועלים שלו ויישמו כל חלק וחלק מהחוזה שנכתב במעמד הפגישה. מדהים לציין כי כל מה שאמר המפנה קרה שם וזה בהחלט המוטו של השירות שנתן- רגישות ,שקיפות, אכפתיות, בכמה ימים הגיעה משאית הזבל, לא תפסה את מיקום השכנים, לא נגעה בחניות ולקחה את כמויות הזבל הבלתי מוסברות לאתר אשפה מורשה. לצד זאת פעל הצוות בשקט והשתדל לסיים את המשימות בטרם דיירי הבניין יחזרו מהעבודה.
כל שקית נארזה בעדינות ובדיסקרטיות מלאה ונערמה זה לצד זו – הכול בעדינות, יעילות והכי חשוב ? מבלי לתפוס את המעלית או להשאיר עקבות בחדר המדרגות. אם לומר את האמת? זה די מדהים למצוא נותן שירות שמונע מאינטליגנציה רגשית גבוהה! אחד כזה שחושב על הכול מראש ולא מתחשב רק במי שמשלם את הכסף אלא גם בסביבה- זו בהחלט גדולה והלוואי ולא אצטרך את השירות הזה בשנית אבל אם כן אני בהחלט אדע למי לפנות.

"האם בן הזוג שלך אוגר גם היום או שאתם מתכננים טיול לספרד"?
זה מצחיק, משחרר, אבל זה באמת קורה, הבית נקי, יש את המרחב החסר הזה, הוא עבר חיטוי חוזר ונשנה, שיפוץ וכן אנחנו חושבים על טיול לספרד אבל מה יותר חשוב? בעלי חזר לעצמו, הילדים באים, התגעגעתי לנכדים, אפשר לשתות קפה עם השכנה, אפשר לחיות, לנשום.
פתאום הכול נראה אחרת והכול בזכות בחירה של שירות שלא רק יודע להזיז את החפצים ממקום למקום אלא גם עוזר בהבנת עומקה של הבעיה.
מסקנה? אגרנות כפייתית זה לא רק הבטחות הקשורות בהזזת חפצים או אשפה ממקום למקום אלא יותר בבחירת שירותי פינוי המושתתים באמת, לב, שקיפות ובעיקר עצות ידידותיות שלא עולות לכם כסף אבל נשארות אתכם הרבה אחרי.