למה אף אחד לא הכין אותי שאני הולכת לחזור ליסודי?

כשהגדול שלי נולד (גדול.. הוא נושק ל-5) רק חיכיתי לרגע שיגדל קצת, לא יצטרך אותי בזווית של העין בכל רגע נתון, אוי ומתי יגיע היום שאני אישן לילה שלם כמו מלכה. איך חיכיתי לרגע שאני אפסיק עם החיתולים והוא ילך לבד לשירותים, עוד מטלה תרד לי מהכתפיים ואני אתקרב ליום הזה שאוכל לטייל איתו בקניון בלי עגלה, נלך יד ביד ונבחר מלא דברים שאנחנו לא צריכים, ויהיה כזה כייף, אני כבר לא אהיה בשלב הטיפולי, זה יהיה השלב שכולו כיף. כל התחושות האלה התעצמו פחות משנה וחצי אחרי שהגיעה השנייה שלי. רק חיכיתי לאבני הדרך לעצמאות שלהם.

כל הדרך זרקו לי סלוגנים כאלה כמו "ילדים גדולים צרות גדולות", "איזה גיל כייפי זה, תהני מכל שנייה כי זה לא יחזור", ואני בלב שלי בטוחה שהם פשוט לא זוכרים את הגיל הזה ואין להם באמת מושג על מה הם מדברים.

אבל אז הוא נכנס לגן עייריה, הגיל שבו מעמדות חברתיות נבנים, ילדים לומדים להקניט, להציק ולחטוף הצקות, היא מאוהבת בו והוא לא אוהב אותה חזרה, הוא בעצם אוהב את החברה שלה, אבל החברה שלה לא אוהבת אותו, היא אוהבת את החבר של אח שלה. ואז, בלי לשים לב, חזרתי ליסודי. לא, בעצם לא חזרתי ליסודי, אני חווה את היסודי ואת האימהות מתערבבים ביחד, ואין סערות כאלה.

כי כשהילד שלי חוזר ומספר לי שחבר שלו צחק על הציור שלו ומתחיל לבכות, או שאני רואה סימן על העורף שלו כי ילד צבט אותו, אני חוזרת לכיתה ד', רק בעוצמה גבוהה יותר. אז אותי זה העליב באותו רגע, אבל שעושים את זה לילד שלי, אני מרגישה את אותו עלבון מכיתה ד', רק שהוא דופק לי הרבה יותר חזק בעורף, כי זה הילד שלי, והרצון שלי להיות שם באותו רגע ולהגן עליו הוא חזק יותר מהכל, ואת העלבון שהוא חווה אני מרגישה בכל חלק בגוף שלי.

אז חזרתי ליסודי, אבל אני יותר חסרת אונים עכשיו, כי אין לי איך להגן עליו כשאני לא שם. והילד שלי הוא מהילדים הדומיננטיים בגן, הוא גם מציק לאחרים, לא מרוע, כי הוא פשוט מרגיש שזה חלק מהתפקיד.

אז לפני שאנחנו הולכים לישון, אני שולפת את הסיכוי היחיד שלי אולי, רק אולי לעשות איזה תיקון קטן בעולם הזה של היחסים בין ילדים, ומסבירה לילד שלי שאסור להעליב ילדים אחרים, שיש לנו הרבה דרכים אחרות להיות בולטים. וכשהוא נעלב, להרים את הראש למעלה ולדעת שהוא הכי טוב בעולם, כי לא נוכל למנוע מילדים אחרים להציק או להעיר, אבל כן נוכל ללמד את הילדים שלנו להרים את הראש ולזכור שאין כמוהם.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך