כל ילד צריך תשומת לב מההורים שלו - אבל איך זה משפיע עליהם?

כל ילד צריך שנשים לב אליו ונגיב לו, אבל איך זה בא לידי ביטוי עם הילדים שלנו? האם מספיק להיות שם לידם או שהם צריכים יותר מזה?

כל ילד הוא עולם. עולם שאנחנו צריכים תמיד להחזיק ברגישות ובהכלה. כשתינוק נולד, הוא דורש שני סוגים של תשומת לב, הראשונה כדי לשרוד, אם הוא רעב הוא יבכה כדי שירימו אותו ויאכילו אותו, ואם החיתול שלו מלוכלך הוא ידרוש שישימו לב ויטפלו בזה. תשומת הלב מהסוג השני הוא הרגשי, אותו אנחנו בעצם נותנים בכל חוש אפשרי, זו התחושה בידיים, הריח והקולות המוכרים, שם הוא מרגיש הכי בטוח. אחרי שנגמר "הטרימסטר הרביעי" הראייה מתפתחת וקשר עין והבעות ישפיעו על כל העולם הזה שיכול לפרוח כתוצאה מאותן הבעות שלכם ובאותה מידה גם להתערער ולקמול.

כחלק מחקר התפתחות המוח אצל תינוקות, ד"ר אדוארד טרוניק ערך ניסוי שנקרא 'Still face experiment' בו בדקו כיצד תינוק מודע לאינטרקציה ומגיב מגיל מוקדם להבעות שלנו. בניסוי, ניתן לראות אמא מושיבה תינוק כבן שנה על הטרמפולינה ומשחקת יחד איתו. במהלך האינטרקציה ביניהם הוא מגיב לה, מחייך וגם מצביע אבל ברגע שהיא החליפה את ההבעה שלה והפסיקה להגיב לו הוא ניסה להחזיר את תשומת הלב שלה בכל דרך אפשרית, לצחוק ולשחק שוב, אבל כשזה לא עזר, הוא התחיל לבכות ולהראות סימנים של מצוקה. באותו רגע העולם שלו התחיל להתערער, הוא היה צריך את התגובה והתמיכה שלה כדי להירגע, כי בשביל ילד, הורים הם הדבר הכי בטוח בעולם שלו, והוא צובר את הביטחון דרך התגובות והיחס שלנו כלפיו.

לכתבות נוספות במדור "הורים ברשת"

אנחנו נוהגים לחשוב שאם נקנה להם איזה צעצוע שהם נורא רצו או ניקח אותם להצגה שהם מחכים לה זה יעשה את העבודה, אבל כאן הרבה מאיתנו מתבלבלים בין הצורך לרצות אותם לצורך לתמוך בהם.

תשומת לב בנויה מהדברים הקטנים, היא צורך של כל ילד מההורים שלו והיא עשויה מקשר עין ומשחק אחד על אחד, על שיחה טובה והתעניינות ביום שעבר עליהם. הם לא תמיד ירצו לדבר ואולי גם יעדיפו לשחק עכשיו עם אח שלהם, אבל עצם זה שאתם נוכחים בצורה עקבית ומנסים לייצר שיחה או משחק נותנת להם את הכרית לנחות עליה ברגע האמת.

האתגר האמיתי הוא כשהמשפחה מתרחבת. כל ילד שמתווסף למשפחה זה עוד עולם שצריך למלא, וכל ילד תופס תפקיד לפי תשומת הלב שהזינה אותו, כאשר בשתי הקצוות נמצאים הילד שרגיל לעשות בלאגן כי הוא הוזן מתשומת לב שלילית ובחר בה לקבל התייחסות, ובקצה השני הילד המרצה, זה שקלט שכשהוא מרצה את ההורים הוא מקבל יחס.

עם התפקיד של הילד המרצה לרוב מגיעה פחות דרישה ליחס והוא יהיה זה שיוותר יותר לאחים שלו, אבל זה לא אומר שהוא לא צריך תשומת לב. כל ילד צריך אותה, אבל הדרך לבקש היא שונה וכאן התפקיד שלנו לתת בלי שיבקשו. הרי זו בעצם האנטיתזה של הילד הבלאגניסט, שדורש תשומת לב במשרה מלאה, ודווקא אם נתאמץ ונשים לב באילו נקודות נוכל לתת לו אותה כדי למלא לו את החלל נוכל למנוע התנהגויות שליליות.

בסוף, תחושת רגשות האשם של הורה כלפי הילד, תחושה ששייכת לכולנו, סובבת סביב סוג תשומת הלב שהילד קיבל. האם דיברנו מספיק היום? התעניינתי בו? או אפילו מחשבה על איך נפרדנו מהם ללילה טוב. כל זה מציף אותנו כי אנחנו יודעים שהתפקיד שלנו הוא לשלוח זרועות לכל ילד ולתת לו את מה שהוא צריך בלי לשכוח אף אחד.

כולנו צריכים תשומת לב. זו דרישה שלעולם לא נעלמת, פשוט הצורה שלה משתנה. גם אנחנו צריכים את תשומת הלב שלהם, לדעת שהם צריכים אותנו ואוהבים אותנו יותר מכולם. אז אולי פשוט נגדיר שאין הגדרות לדרך והזמן בו צריך לתת תשומת לב, כי כל ילד הוא עולם, וכל עולם צריך הזנה שונה כדי להתקיים. ואם רק נסתכל מקרוב ונדע לזהות את הסימנים ברגע שהם צריכים איזה חיבוק לאנרגיה, או משחק משותף אחד על אחד כששאר הילדים עסוקים במשחק אחר, או נציע להכין ביחד ארוחת ערב זה ימלא אותם מספיק, עד הפעם הבאה.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך