על יום שפת האם הבינלאומי שמעתם?

האם כדאי שההורים ידברו עם הילד בשפות שונות? למה ילדים דו לשוניים מוכשרים יותר? לרגל יום שפת האם הבינלאומי שחל היום הנה כמה דברים שחשוב לדעת

אם אתם יכולים, דברו עם הילד בכמה שפות
אם אתם יכולים, דברו עם הילד בכמה שפות | צילום: istock - אילוסטרציה

המונח דו-לשוניות (Bilingualism) מתאר את היכולת להשתמש (להבין ולדבר) בשתי שפות, כאשר שתיהן נרכשות באופן טבעי. דו-לשוניות קיימת בתוך המשפחה, כאשר שני הוריו של הילד מדברים עמו בשתי שפות שונות. למעשה, הילד חשוף מרגע לידתו לשתי השפות והוא רוכש אותן במקביל (למשל, אבא ישראלי שמדבר עם הילד בעברית, ואמא אמריקאית שמדברת באנגלית).

 

סוג אחר של דו-לשוניות הוא בבית לעומת מחוץ לבית. במצב זה מדברים בבית בשפה אחת, ובסביבה החיצונית בשפה אחרת. דו-לשוניות כזו אופיינית בחברות של מהגרים (למשל, משפחה מקסיקנית דוברת ספרדית שהיגרה לארה"ב דוברת האנגלית). במצב כזה, השפה הנרכשת בסביבה הדוברת נחשבת לשפה שניה (Second Language), ויש לבדוק מהי סביבת הילד.

 

חשיפה לשתי שפות, או לשתי מערכות לשוניות שונות ונפרדות, תורמת להתפתחות הקוגניטיבית של הילד
עולה חדש המגיע לישראל וגר בסביבה דוברת עברית מצוי במצב של רכישת שפה שניה בסביבה תומכת. הילד העולה הרוכש את השפה השנייה (עברית) ישתמש בה באופן טבעי, בכל תחומי החיים. לעומתו, ילד המגיע לישראל וגר בשכונת עולים קרוב יותר להגדרה של "שפה זרה" (Foreign Language). מושג זה מתייחס לשפה הנלמדת כ"מקצוע" בבית הספר, מספר שעות בשבוע במשך מספר שנים. אין היא "שפת הסביבה", כלומר לא משתמשים בה בסביבת החיים.

 

כאשר עוסקים בדו-לשוניות בתוך המשפחה, כדאי כי כל הורה ידבר עם ילדו בשפת האם שלו - בה הוא שולט היטב, בה הוא חש בנוח, "כמו בבית". כאשר עוסקים בדו-לשוניות של בתוך הבית ומחוץ לבית, רצוי לעודד את הילד לרכישה של שתי השפות, זו של בני המשפחה וזו של הסביבה בה הוא חי.

 

במשך שנים רבות הייתה נפוצה הדעה כי ילדים החשופים לשתי שפות מתעכבים ברכישתן. אולם המחקר הרחב בתחום הדו-לשוניות הפריך מיתוס זה. כיום ידוע כי אמנם עשוי להיות איחור קל ברכישת השפות, אך המחקרים לא גילו האטה משמעותית או פגיעה בשפתם ובדיבורם של ילדים דו-לשוניים. להיפך: קיימים יתרונות לא מבוטלים לדו-לשוניות בגיל הרך (עד גיל שלוש שנים). חשיפה לשתי שפות, או לשתי מערכות לשוניות שונות ונפרדות, תורמת להתפתחות הקוגניטיבית של הילד ומעשירה את עולמו.

 

כאשר עוסקים בדו-לשוניות בתוך המשפחה, כדאי כי כל הורה ידבר עם ילדו בשפת האם שלו - בה הוא שולט היטב, בה הוא חש בנוח

ילד דו-לשוני לומד בגיל צעיר כי לכל אובייקט או חפץ מתאימות (לפחות) שתי מילים נפרדות (אפשר לומר אבא ואפשר לומר Daddy). הוא מבין שניתן לבטא את אותו רעיון בכמה אופנים, דבר התורם לגמישות המחשבתית שלו.

 

לדו-לשוניים קל יותר ללמוד את החוקים הדקדוקיים של שפה נוספת, וגם את ההיגוי השונה (דיקציה ומבטא) של הצלילים בשתי השפות. שליטה בשתי שפות משפרת את המודעות לתקשורת ואת היכולת להתחבר לעולמו של הזולת - מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. ילדים דו-לשוניים לומדים בקלות לערוך מעברים "חלקים" משפה אחת לשנייה (code switching), והם בעלי יכולת להבין עם מי לדבר ובאיזו שפה, לפי ההקשר. כל היכולות הללו מפתחות את יכולתם האינטלקטואלית. מעבר ליתרונות השפתיים-קוגניטיביים, מן הבחינה החברתית, ילדים דו-לשוניים יכולים לשמור על קשרים הדוקים יותר עם קרובי משפחה (סבים וסבתות למשל), שלא היגרו לארץ החדשה, או שהיגרו אך לא למדו את השפה השנייה.

 

מה קורה כאשר ילד צעיר מהגר ממדינה למדינה? התהליך האופייני כולל מספר שלבים. ראשית, הילד ממשיך לדבר בגן החדש את שפתו. הוא עשוי לחוש עצב ותסכול. חלק מן הילדים לא מדברים כלל בגן, ועוברים מעיין תקופת "קיפאון". בהמשך, הילד עובר לשימוש ב"דיבור טלגרפי", לצורך תקשורת מיידית וחיונית ("רוצה את זה...", "לא רוצה"). בהמשך, עם התבססות המערכת הלשונית החדשה, הילד מתחיל לשוחח באופן שוטף יותר עם חברים

קרובים ועם הגננת, ולבסוף משוחח באופן חופשי גם עם ילדים אחרים. התהליך הזה ממושך וארוך טווח, ונמשך לרוב מספר חודשים עד שנים (!). איכותו וקצבו תלויים בילד ובסביבה שלו. ילדי עולים המגיעים לארץ עוברים גם הם תהליך דומה, ואפשר לסייע להם באמצעות תקשורת טובה, משוב חיובי, והוראה מפורשת של השפה החדשה.

 

על מנת שילד ילמד שתי שפות בהצלחה, ויהפוך לדובר דו-לשוני, נדרשים מספר תנאים. ראשית, נדרש צורך אמיתי בתקשורת (בעיקר בגיל הרך, עד גיל שלוש שנים), ומוטיבציה אישית (מעניין כי באותה משפחה עשויים להיות הבדלים בין אחים, כאשר אחד נהנה לדבר בשתי השפות, והשני מגלה העדפה לשפה אחת). לצורך רכישת דו לשוניות מוצלחת נדרשים עידוד ומתן תשומת לב הסביבה (זאת אומרת, לילד יש עם מי ליצור קשר בשפה הנוספת, מקשיבים לדבריו והם נענים), וגם תשומה לשונית (input) עשירה ומגוונת.

 

לא מספיק לצפות בסרט בשפה זרה, אלא יש להשתמש בה שימוש תקשורתי (לדבר עם סבתא הדוברת את השפה).

 

לעומת מצבים של דו-לשוניות טבעית (במשפחה או בחברה), מצב מלאכותי בו הורה מחליט לדבר עם ילדו בשפה

זרה, אינו מומלץ. התקשורת בין הילד להורה המשוחח בשפה שאינה שפת האם שלו, הופכת להיות מלאכותית, מאומצת ומאולצת. במקרה כזה, החסרונות (התקשורתיים) עולים על היתרונות (השפתיים).

 

בחברה, חלק מהשפות נתפסות כ"הון לשוני", ויש להן מעמד מועדף. למשל, השפה האנגלית מצויה בשנים האחרונות בישראל במעמד מועדף זה, והורים רבים "דוחפים" את ילדיהם הצעירים (בני 3-4 שנים) ללמוד אנגלית (למשל, בחוגי העשרה שונים מספר שעות בשבוע). מסתבר שלימוד מסוג כזה אינו יעיל, ובמרבית המקרים הידע שהילד ירכוש יהיה מוגבל ומצומצם יחסית. במקרה שרוצים להקנות שפה נוספת, עדיף לרשום את הילד לגן דו-לשוני, בו דוברים שפה אחת (עברית) במשך מחצית היום ושפה שניה (אנגלית) במחצית השנייה של היום.

 

הכותבת הינה ד"ר מיכל איכט, המחלקה להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת אריאל