מתגרשים? הילדים לומדים שיעור חשוב
כשאנחנו מתגרשים כי רע לנו או מחליטים להישאר יחד ורע לנו אנחנו מעבירים במודע ולא במודע מסרים לילדנו הקשורים לזוגיות. מה בעצם הם לומדים מאתנו ואיך זה הולך להשפיע על החיים שלהם?
אבא אמא שני ילדים וכלב. אולי שלושה ילדים וחתול, אבל תמיד אבא ואמא תחת קורת גג אחת - זה מה שהציגו בסרטים שעליהם גדלנו, ואחר כך מתפלאים איך זה שאנחנו מתגרשות ומיד מרגישות כישלון. לא אנחנו נכשלנו אלא יוצרי הסרטים שמכרו לנו אשליה של משפחה מושלמת שיושבת לארוחת ערב סביב השולחן והילדים אף פעם לא מתחצפים להורים וכולם נורא מנומסים ומבקשים רשות לקום מהשולחן.
או, יה. ממש. אני לא זוכרת מתי ישבנו סביב אותו שולחן, להוציא ארוחות שבת ואורחים, וגם אז הילדים ישבו בפרצוף של עונש. הם גם מעולם לא התחצפו אליי או לאבא שלהם, ואנחנו לא צעקנו עליהם, והכל היה נורא מתוק, שזה באמת מפליא שהתגרשנו, כי כלום לא נכון וכן צעקנו.
האמת היא, שלאף אחד מאיתנו אין מושג איך מתנהגת משפחה "נורמלית", או מה זה בכלל נורמלית. פעם חשבו ששני הורים מאותו מין זה לא נורמלי, והיום יש משפחות שהכל בהן מעורבב, אז מה נכון ומה לא? כשאנחנו הופכים להורים אנחנו מסתמכים על מה שראינו בבית ועושים אותו הדבר בדיוק או ההיפך הגמור, והכל נשען על הזיכרונות שצברנו יחד עם חוויות הילדות שלנו.
ההורים שלי נשואים יותר מחמישים שנה ואני התגרשתי אחרי שהייתי נשואה כעשירית מהזמן שהם ביחד. האם הם נתנו לי דוגמא? לא בהכרח. האם הורים גרושים נותנים דוגמא לילדים שלהם שבהכרח יתגרשו אף הם? גם לא בטוח. הדבר היחיד שבטוח זה שאנחנו לא רוצות להיות כמו אמא שלנו ובסוף באה אמי הפסיכותרפיסטית, אחרי שנעשיתי מטפלת רגשית, וצחקה לי בפנים: "רואה, בסוף השלמת מעגל, נעשית כמו אמא שלך".
כשהתגרשתי חשבתי על הרווחה האישית שלי, אבל לרגע לא הפסקתי לחשוב על הילדים - מה יהיה איתם, איך יתמודדו, מה זה אומר בשבילם שההורים לא רוצים להיות ביחד, במי הם אמורים לצדד, איך לטעת בהם ביטחון שהם אהובים, איזו דוגמא אנחנו נותנים להם וכמה זה ידפוק אותם?
כמעט כל הזוגות שסובלים בנישואים ולא סובלים זה את זו נשארים בשביל הילדים - שזו הטעות הכי בסיסית, כי ילדים הם כמו ספוג - הם סופגים פנימה את הכעס והמרמור והעצבים והמתח. אין ילדים רעים, יש ילדים שגדלו בבית שהיה בו רע להורים שלהם. גירושים זה אירוע מבאס, יש האומרים טראגי, אבל זה גם חתיכת שיעור לחיים - שיעור שבו אנחנו יכולים ללמד את ילדינו מהי אהבה אמיתית, ממה זוגיות מורכבת, למה חשוב לשמור על כבוד הדדי ומדוע צריך לפרגן ולתת מחמאות כל הזמן. כן, כל הזמן.
שאת נשארת במקום שלא נכון לך הילדים גדלים בצד אמא מתוסכלת, כבויה. כשאת משתחררת מהמקום הזה את פורחת והילדים רואים בך דוגמא לאשה עצמאית שמגשימה את עצמה. אולי בהתחלה הם לא יבינו, אולי יכעסו, אבל לבסוף הם ילמדו ממך לעמוד על שלהם ולהגיד, "מגיע לי הכי טוב שאפשר".
אנחנו רוצות שהילדים שלנו יגדלו להיות אנשים שיודעים להבדיל בין טוב לרע, יוזמים ומקבלי החלטות. אף אחת לא רוצה ילד נגרר, לא החלטי, עצבני או מופנם. בידינו הכוח להפוך אותם למודל משופר כדי שהזוגיות שלהם תיראה אחרת.
אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה היה, "איך את עושה את זה לילדים שלך"? כשסיימתי להיפגע ולהתנצל עברתי לטקטיקה חדשה - איך? בקלות ובאהבה. הילדים ראו אותי ואת אבא שלהם רבים, מתווכחים, נלחמים זה על זו, מנסים, כואבים וגם שמחים. הם למדו שזוגיות עושים באהבה או לא עושים בכלל (וגם אהבה לא תמיד מספיקה).
לפני כמה זמן הבת הבכורה שלי רבה עם החבר שלה. היא כבר גדולה, הגדולה. חובשת בצנחנים, ויש לה חבר הרבה זמן, עם אהבה שכיף להתבונן בה. אני לא רוצה לספר על מה היה הריב (כלומר, אני רוצה, אבל היא תזרוק אותי לבית אבות של ערירים זנוחים), אני רוצה לספר מה כן היה שם - רצון עז לסיים את המריבה תוך כדי זה שכל אחד מהצדדים מבין איפה הוא טעה ומה הוא צריך לעשות בשביל שזה לא יקרה שוב.
הסתכלתי מהצד והייתי מופתעת, גאה ובעיקר נבוכה - נבוכה מעצמי שהילדה שלי לימדה אותי שצריך להתעקש על אהבה, לא לוותר על מה שחשוב, גם אם זה אומר לקדוח ולחפור. שאלתי את עצמי מאיפה זה בא לה ונזכרתי שגם אני נלחמתי על הנישואים עד שהחלטתי לא לוותר על עצמי. אז סבבה, אני יודעת שהיא פועלת מתוך חרדת נטישה, אבל איכשהו הפחד מפרידה מניע את כולנו. בירכתי את הזוג היפה והתמים הזה ואיחלתי לו הצלחה בהמשך דרכו. הבת חייכה ואמרה בממזריות שבטח הם יתחתנו בקרוב. "את לא מפחידה אותי", עניתי, "צריך לדעת עם מי להתחתן כדי להתגרש. יאללה שיהיה במזל, רק אל תשליכוני לעת זקנה, יש לי חרדת נטישה".