גאיה קורן התקינה תוכנת מעקב אחרי ילדיה

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי אפליקציית המעקב שלי. בהיעדר האפשרות (הזמנית!) להשתיל שבב בעורם הענוג של ילדיי, אני נאלצת למצוא תחבולות שיאפשרו לי לנטר את צעדיהם ככל הניתן. אני לא אמא חרדתית, אין בי את הלחץ הנפשי המובנה שיש בכל הורה מהרגע שהילד יוצא מהדלת. באמת, לפעמים אני כל כך משחררת את הגוזלים למעופם, שבעשר בלילה אני נזכרת שזה היום שהם ישנים אצלי ולא אצל אבא שלהם ומסמסת "אז מה קורה?"

שום דבר לא קורה. הילד לא עונה. יש אצלו וי אחד. אצל הילדה שניים, אבל היא העלימה את האופציה לצבע כחול אז אין לדעת אם ראתה את ההודעה. עוברות עשר דקות והילד עדיין אינו עונה. יש כבר שני וי, סימן שהווטסאפ הגיע ליעד, אבל שום הוכחת קריאה או סתם סימן חיים שהילד בחיים. זה השלב שבו אני מונה את האפשרויות בקור רוח: הילד משחק כדורגל עם חברים, הילד במרתון שיעורי מתמטיקה, הילד בצופים, הילד משחק במחשב עם חבר, הילד מוטל בתעלה בצד הדרך.

מכל האופציות זו האחרונה נראית לי מוחשית ביותר. אין לזה הסבר הגיוני, אבל בהיגיון שלי אם הוא בריא ושלם הוא צריך לענות לי ואם זה לא קורה, כנראה שמשהו קרה. עוברות עוד עשר דקות ואני מחליטה לצלצל. "אולי גנבו לו את הנייד", אני מעלה אפשרות סבירה יותר, "בגלל זה הוא לא עונה. גנבו לו את הנייד ועכשיו הוא מוטל בתעלה בצד הדרך". זה שאין תעלות גם לא נראה לי פרט חשוב כרגע. שיענה, זה מה שחשוב.

אחרי עשרים צלצולים אני שומעת את ההלו שלו. זה הלו קצר, ענייני, של ילד שלא אוהב שמפריעים לו גם כשהוא לא עושה כלום. "אני אצל אבא", הוא אומר כאילו דיברנו על זה אלף פעם, "קפצתי לאכול משהו אחרי הפעולה, אני עוד מעט בא"

.

אני מאוד אוהבת שהילדים הולכים ובאים אליי ולאבא שלהם מתי שבא להם. יש הסדרי ראיה אבל ההסדרים הם יותר בשבילנו, ההורים, מאשר בשבילם. בנוגע לסידורי שינה אנחנו מקפידים שלא יהיה בלגן, אבל אם לילדים מתחשק לקפוץ לבית של אבא מכל סיבה שהיא, זה בסדר גמור מבחינתנו. מה שפחות בסדר זה שהם שוכחים להודיע ואת מתחילה לדמיין תסריטי המסור 5.

מאז שהתקנתי את אפליקציית המעקב בניידים שלהם השתפרה איכות חיי לבלי הכר. הם יודעים שיש אפשרות איכון בנייד שלהם - כזאת שמראה לי איפה הם כרגע, מה המסלול שעשו ואפילו כמה אחוזי סוללה יש להם, ככה שאם הם אומרים "לא התקשרתי אלייך כי נגמרה לי הסוללה", אני ישר יודעת שהם סיננו אותי. מצד שני, גם הם יכולים לראות איפה אני בכל רגע נתון, אז קצת בעייתי להגיד, "נרדמתי כבר בתשע", כשהם רואים שבאחת בלילה הייתי באזור רוטשילד בתל אביב.

אפליקציות מעקב זה האדוויל של הנפש. הן מוכיחות את עצמן ביום כיפור, במועדים לשמחה ובלילות שהם אמורים לישון אצל ההורה השני. גם לאבא שלהם יש אפליקציית ריגול, ולמעשה הוא זה שגילה לי את דבר הימצאה המופלא. הילדים היו צריכים לאשר אותנו בניידים שלהם, אך הבהרנו להם שאם הם יסרבו ניקח מהם את הסלולרי ובזה הסתיים הוויכוח.

הבעיה המרכזית בכל הסיפור הנהדר הזה, היא שלעתים הילדים סוגרים את שירותי המיקום ואז הם נעלמים מהראדאר. זה קורה לעתים רחוקות אבל זה תמיד קורה כשאני צריכה אותם. זה גם תמיד הזמן בו הסוללה באמת נגמרת להם, או שאני לא זמינה. הרי היה ברור שדווקא בפעם היחידה בשנה שבה אנוח במלון בוטיק הילדה שלי לא תרגיש טוב ותובהל לבית חולים בזמן שאני מתפרקדת על כריות פוך מפנקות. רק כשירדתי ללובי התחילו ההודעות לקפוץ והבנתי שהיא הספיקה לא להרגיש טוב, להגיע למיון, לעבור סדרת בדיקות ולהשתחרר הביתה עם המלצה לשתות הרבה מים.

העובדה שאבא שלה היה לא רחוק ממנה באותו זמן לא הרגיעה אותי, כי הוא לא עדכן אותי במצבה ולא היתה לי שום תוכנת מעקב שתמדוד לה דופק. או לי. כשנשואים יש אחוות הורים שבה יש חלוקה ברורה, הוא נשאר עם הילד ואת רצה איתה לבית חולים (או להיפך), אבל כשאתם גרושים קורה שהצד השני "שוכח" לעדכן מה עובר על הילד. הוא "שוכח" שהילד חזר עם תעודה מבית הספר, שהוא נשאר בבית כי לא הרגיש טוב, שהוא יוצא לטיול שנתי. הילד שוכח מהסיבה הברורה שהוא עפיפון, אבל ההורה 'שוכח' כי לא בא לו לפתח שיחה עם ההורה השני. לא מתחשק לו לפתוח ערוץ תקשורת בגלל סיבות שונות ומשונות, החל ממאבקי שליטה וכלה בחוסר רצון לקיים שיחה שעלולה להתדרדר לצעקות וכעס.

אז לא מדברים ולא מסמסים ולא מיידעים ולא מתייעצים. הורה אחד יודע, השני חי בעלטה, והילד צריך לדבר בשני קולות, פעם לאמא ופעם לאבא. במצב כזה ברור שהוא שוכח ומתבלבל ולפעמים מוותר מראש. אם היה אפשר לפתח אפליקציה שמעודדת תקשורת פתוחה ובריאה בין הורים גרושים הייתי מתקינה אותה במקום של כבוד בין פייסבוק לניקוי רעלים. בינתיים אני מסתפקת במעקב לא מילולי ומחפשת את הילד שאמר שיהיה בבית כבר לפני שעתיים. הוא בלי סוללה ואני נלחצת. אני מקפלת כביסה בסלון ותוהה אם זה לגיטימי לפתוח קבוצת וואטסאפ כיתתית ולשאול אם מישהו ראה אותו לאחרונה.

אני מחליטה שיש גבול לכמות הפדיחות שאני יכולה לעשות לילד, נוטלת את ערימת הבגדים שקיפלתי ופותחת את דלת חדרו כדי להניח אותה בארון. הילד רכון מעל ספר אנגלית, מרים אליי את מבטו ואומר: "אה, את בבית? אפשר בבקשה אוכל?"