איך להכיר את החבר החדש לילדים?

"אני רוצה להבהיר דבר אחד", הוא אמר בטון רציני, כאילו אנחנו במו"מ על עתידו של המזרח התיכון ולא בשיחת טרום-דייט טלפונית. "הילדים שלי עדיין לא בשלים לראות מישהי זרה בבית. את לא תוכלי להיות כאן כשהילדים אצלי ובטח לא לישון איתי, זה מוקדם מדי". מממ, המהמתי לעצמי, גם הנושא הזה עלה מוקדם מדי. אנחנו בקושי מכירים עשר דקות בטלפון וכבר אתה מדבר איתי על הסדרי ראיה? הלך רחוק מדי, חשבתי בעודי נשאבת אחורה בזמן, לתקופה בה ניסיתי להסתיר מהילדים שאמא שלהם נפגשת עם גברים שהם לא אבא.

לא הסכמתי להכניס הביתה אפילו ידידים טובים, ומעולם לא הכנסתי גברים הביתה כשהילדים נמצאים, מתוך התחשבות. זה לא שהם חושבים שאני ואבא שלהם נחזור להיות ביחד, אבל אני רוצה שירגישו בנוח ולא יחפשו תירוץ להסתגר בחדר. למעשה, עד שהילדים שלי לא ראו אותי במקרה עם בן זוג הם חשבו 'איזו מסכנה אמא, אבא כל הזמן מביא ידידות הביתה ורק לה אין אף אחד'. אבל אני חששתי לפגוע בנפשם הרכה, מה גם שלא היה אף אחד שבאמת רציתי להכיר להם.

גם איתן לא היה אמור לפגוש אותם. היינו ביחד חודש, והרגשתי שזה מוקדם מדי - להם ולי. ערב אחד, כששנינו יצאנו לבלות, איתן החליט שבא לו ערב ביתי נעים. סובבנו את המכונית וחזרנו, אלא שהילדה הריחה שלרשותה עומד בית ריק ומקרר מלא, וכשנכנסנו הביתה ננעצו בנו עשרות עיניים של חבורה מופתעת שהתגוללה על השטיח מול הטלוויזיה. כשזה נגמר בינינו סיכמה הילדה "דווקא היה חתיך", ובכך הסתכמה תרומתו לתודעה המשפחתית שלנו.

שנה מאוחר יותר פגשתי את גולן (כל השמות בדויים, לצערי), והוא הסביר לי שהוא לא מפגיש בין הילדים שלנו כי "בסוף זה נגמר ואז הילדים שבורים מזה". ובאמת, לקח לו ארבעה חודשים עד שהחליט שהגיע הזמן להפגיש בין הילדים בתצפית לעבר מטר מטאורים. הילדים היו בני אותו גיל, הם התנהגו בחביבות זה לזה, המטאורים נפלו מהשמים וכעבור יומיים גולן סיים איתי את הקשר.

בחודשים שלאחר מכן שאלתי את עצמי מתי נכון להפגיש בין ילדים של זוגות גרושים, והתשובה היא שאין תשובה. זה תלוי בטיב הקשר, בגיל הילדים ובנכונות הרגשית של כל המעורבים. אם מתייחסים לזה בצורה טבעית, הם יקבלו את זה בצורה טבעית. אם נעשה מזה עניין הם ילמדו לייצר דרמות סביב זה. מה שבטוח, אם את רוצה לראות כמה הגבר רציני כלפייך בכוונותיו - זה רעיון טוב להכיר לו את הילדים שלך. למדתי את זה על בשרי בדרך השלילית. יצאתי עם גבר שנראה לי מאוד בעניין והבת שלי מאוד רצתה לפגוש אותו. באחת הפעמים שישבנו בבית אמרתי לה שתבוא ונעשה היכרות. היא באה, כולה התרגשות וחיוכים, והוא לא התייחס אליה אפילו במבט.

מלבד 'שלום' מנומס הוא התעלם ממנה ודיבר רק איתי. אני זוכרת את התחושה המבולבלת שאפפה אותי - לא הבנתי מה מתרחש פה. איך יכול להיות שהוא לא מתייחס אליה, לא שואל אותה כלום, לא מסתכל עליה. משהו בבטן שלי התכווץ וצרח 'לא טוב לא טוב לא טוב'. הרגשתי שהאיש הזה לא צריך להיות בחיים שלי יותר. יש דברים שאי אפשר להסביר, אבל הבטן מרגישה.

פרק ב' עם ילדים הוא תמיד סבוך, עם הרבה כוונות טובות ודרך ישירה לגיהנום. יש ילדים שצריכים להסתדר אחד עם השני ואיתך, וכשמאחדים כוחות זה הופך למבצע צבאי מסובך, במיוחד כשהילדים בגיל הבעייתי הזה שבו הם לומדים לדבר ולהביע רצונות, כלומר מגיל שנתיים.

אורית ורענן דווקא היו אופטימיים. הוא הגיע עם שני בנים, היא עם שתי בנות, וכעבור שנה עברו לגור ביחד. היתה ביניהם אהבה ענקית, הילדים הסתדרו לא רע בכלל, אבל אורית הפכה למתלוננת כפייתית. רענן, הייטקיסט וורקוהוליק, היה חוזר הביתה אחרי האכלות, אמבטיות והשכבות. אורית, אשת קריירה עם מיליון תחביבים שאחד מהם הוא ריצות מרתון, מצאה את עצמה מתנשפת בריצה אחרי ארבעה ילדים והמצב בבית התחיל להידרדר. כשהם נפרדו, כעבור 3 שנים, כולם היו מרוסקים כמו בגירושים נוספים.

מצד שני, יש המון זוגות שכן מצליח להם. כלומר, אני בטוחה שיש, מכירה לפחות אחד כזה, אם כי יכול להיות שמצליח להם כי הילדים שלה ממש גדולים וגרים מחוץ לבית. שם המשחק כאן הוא סבלנות, התגמשות ומלא אורך רוח - שלוש תכונות שאישית לא ניחנתי בהן, וזה עוד לפני שאני צריכה לחבב את הילדים של בן הזוג העתידי שלי.

יש משהו מלא חיים בבית עם רעש של ילדים והמתנה בתור לשירותים בבוקר, אבל איכשהו נראה לי שאני מעדיפה את המשפחתיות השניה שלי בבתים נפרדים. אני מאמינה שלא מעט זוגות היו נשארים יחד ולא מפרקים את החבילה אם לכל אחד היתה דירה משלו עם שלט טלוויזיה משלו וכלים מלוכלכים בכיור משלו. כל אחד זקוק למרחב הפרטי מבלי שאף אחד יבלבל לו את השכל עם תלך, תביא, תקנה, נגמר החלב, גרושתך שואלת איפה שמת את חולצת בית הספר, לילד שלך יש כינים ותעשה עם זה משהו.

כן, בתים נפרדים זה הפיתרון האולטימטיבי לנישואים מאושרים, גירושים מוצלחים ופרק ב' שלא עובר לפרק ג'. מדי פעם אפשר לישון בבית אחד, לראות איזה מגניב זה ולחזור לחדר הפרטי עם הפינה השקטה שלי.

כלומר, בתנאי שלא רוצים ילד משותף. שיהיה בהצלחה עם זה.

***הכותבת היא גרושה באושר, אם לשני מתבגרים, מנחת סדנאות אני מלכה לשינוי חיובי בחיים, מרצה ומטפלת אישית בשיטת NLP להעצמה אישית. www.gayakoren.com