מתי הפכתי לאמא שלי?

חודש מרץ הוא החודש שאני הכי פורחת בו. באמת, פריחת האביב עושה לי אלרגיה ואני מסתובבת עם אף אדום עד היומולדת שלי, שאותו אני תמיד מפיקה ברעש וצלצולים, מתוך פחד עמום שאם לא אעשה לעצמי ישכחו אותי.

מגיל אפס אני חוגגת יום הולדת ואין דבר כזה שאדלג על ההזדמנות לקבל מתנות. לצערי, גיליתי שככל שעובר הזמן אנשים פחות נוטים לחלק תשורות ביומולדת, ואם את חוגגת בבר או במועדון, את יכולה לשכוח מזה בכלל. זה כאילו מנסים לרמוז לך שהמתנה הכי גדולה היא שגדלת בעוד שנה, אז מה כבר יש לשמוח?

 

אומרים "שונא מתנות יחיה", אבל בגיל 48 זה יותר בכיוון של "אוהבת מתנות תחיה טוב". אני מנסה להגיד לעצמי שהגיל זה רק מספר, אבל אז אני מסתכלת על הגדולה שלי שהיא כבר ממש גדולה, חובשת בצנחנים, והקמטים שלי מוסיפים עוד מילימטר. מתי הפכתי לאמא שלי? האם זה קרה כשצץ הקמט הראשון או הרבה לפני, כשאמרתי לבן שלי בעודו תינוק: "תאכל, יש ילדים רעבים ברואנדה"? גם אמא שלי, נדמה לי, שמעה את זה מאמא שלה.

 

תמיד מצחיק אותי שאני אמא, חוץ מאותם רגעים בהם אני נדרשת להכין צהריים ולקפל כביסה - אז אני בעיקר בוכה. מכיוון שלא למדתי איך להיות אמא החלטתי לגדל את הילדים שלי כמו האנשים שאני רוצה שיהיו: פעם אני חברה שלהם ופעם מחנכת ופעם צוחקת ופעם הם צריכים להזכיר לי שאני אמא שלהם ולא להיפך. משהו בשיטה שלי עובד כנראה, או שהילדים החליטו שהם לא רוצים להיות כמו אמא שלהם ועשו ההיפך - שזה גם טוב, כי הם באמת צומחים לפרחים נהדרים. אם האף שלי אדום והעיניים שלי שורפות, זאת לא אלרגיה, זה לב שעולה על גדותיו ורוצה להתפוצץ מאהבה.

 

מהרגע שהתגרשתי אני מרגישה את המילה אמא במלוא עוצמתה. אני קרובה אליהם יותר משהייתי אי פעם ולמרות שאנחנו כבר לא נוסעים לטיולי משפחות בשבת, הם יודעים שאני תמיד שם בשבילם, גם כשהם רחוקים ממני. בניגוד לסברה הרווחת שילדים נדפקים מגירושים, אני מאמינה שילדים מרוויחים כשהם רואים הורים שמוצאים את האושר והשלווה הפנימית שלהם. הם לומדים להיות עצמאים, מבינים את חשיבותה של האחריות האישית, רואים איך אפשר להתמודד עם משברים ולצאת מחוזקים. בתוך כל זה, הם לומדים לקחת שליטה על החיים שלהם.

 

אנחנו מעריכים אנשים שהולכים אחרי החלום שלהם, שלא מוותרים על עצמם ושעושים מה שהם יכולים כדי להגשים את עצמם. אנחנו דוחפים את הילדים שלנו ללכת לחוגים ולהשתפר במבחנים כי אנחנו רוצים את הכי טוב עבורם.

 

אבל מה איתנו? מי דוחף אותנו להגיע להישגים, בתחום החומרי והתחום הנפשי? אנחנו מחויבים להסתכל על עצמנו מהצד ולדחוף את עצמנו קדימה ולמעלה - כי אין מי שיעשה את זה במקומנו. אנחנו כבר לא ילדים קטנים. בטח לא אני, למרות שנורא בא לי ללכת לגן ולשחק בבוץ ושיכינו לי אוכל וימלאו לי אמבטיית קצף ויערסלו אותי כל היממה.

החודש חל יום האישה הבינלאומי, להזכיר לנו כמה טוב שיש אותנו. זהו יום האהבה לנשיות, למין החלש, שהוא יותר חזק ועוצמתי מכל מה שניתן לדמיין - אנחנו אלו שנושאות את העובר ברחמנו, יולדות בסבל, מוציאות ורידים ברגליים, מניקות, מורטות שיער, פולות כינים, נלחמות על שכר הוגן ושהתספורת תצא כמו שרצינו.

 

בשמיני במרץ 1857, הנשים שעבדו במתפרות ובבתי המלאכה לטקסטיל בניו-יורק פתחו בשביתה על תנאי העסקתן. 120 שנה מאוחר יותר קבע האו"ם כי התאריך הזה ישמש לציון זכויות האישה ולשלום עולמי. מבינות? לא דונלד טראמפ ולא ביבי, אלא אנחנו, ועוד העזנו לצחוק כשהמועמדות בתחרות מלכת היופי אמרו שהן ישכינו שלום עולמי.

הרבה לפני שלום עולמי, אנחנו צריכות לחיות בשלום עם עצמנו. להפסיק למתוח את סימני המתיחה, להפסיק להביט במראה ולמצוא פגמים, להתחיל לחבב את מי ומה שאנחנו. עולם בלי גברים הוא עולם חסר, אבל כדי למלא אותו אנחנו קודם כל צריכות להיות בפלוס עם עצמנו.

 

אנחנו צריכות לחשוב מה אנחנו רוצות, מהי התשוקה שמניעה אותנו, מה מרגש אותנו, אבל לחשוב זה לא מספיק - צריך לעשות. מחשבות לא מובילות לשומקום, מעשים כן - ספורט, אכילה נכונה, תחביבים, ריגושים, ריקודים, כל מה שמפעיל את העצמות היבשות.

 

לכבוד יום האישה ויום ההולדת ויום הבכלל החלטתי להעניק לעצמי מתנה וללמוד משהו חדש. עוד לא החלטתי אם זה יהיה משהו שקשור בנפש (תמיד טוב לקבל השראה לסדנאות שלי ועל הדרך לטפל בעצמי) או לחזור לילדות ולהירשם לחוג קרמיקה. מתחשק לי לשחזר את ימי התום, בהם לכלכתי את הידיים והייתי מוצפת אושר משולל מהיסוד מכל מאפרה מכוערת ועקומה שפיסלתי בחוסר כישרון. אם כבר להרוס את הציפורניים אני מעדיפה שזה יהיה חימר על פני לק ג'ל.

 

תאהבו את עצמכן קודם כל, חודש אישה שמח.