האם להישאר יחד רק למען הילדים?

לא משנה בני כמה הילדים שלך, אם זה חמש או עשרים וחמש, הם לא רוצים לראות את אבא ואמא מתגרשים. אנחנו כל כך רגילים למודל של אבא, אמא, ילדים וכלב, שאם המסגרת הזאת נשברת כולם יורדים על הברכיים לאסוף את הרסיסים. למרות המשפט האלמותי "אבא ואמא נפרדים אחד מהשני, לא מכם", העובדה היא שאנחנו כן נפרדים מהם - ליומיים בשבוע לפחות ולכל סוף שבוע שני, שלא לדבר על תקופות ארוכות יותר בחגים ובחופש הגדול.

הילדים, שעד כה התרגלו לחדר אחד בבית אחד, לטיולים משותפים, לשגרה קבועה - ייאלצו להפריד כוחות, לנסות להיזכר למי הם חוזרים אחרי בית הספר ואיפה השאירו את הדובי. הם ישמשו במקרים רבים ככלי משחק בידי אחד ההורים הפגועים, שיעבירו דרכם מסרים (לא חיוביים בעליל) ופחד נטישה יהפוך למנת חלקם בתת המודע. אם זה לא מספיק, יש ילדים שלא מוכנים לישון אצל אבא שלהם וילדים אחרים שמסרבים לדבר עם אמא שלהם - או להיפך. זה קורה יותר מדי וזה עצוב מדי.

אז מה? לא להתגרש? בטח להתגרש!כשלא טוב בבית זה גרוע לא פחות - אם לא יותר - מגירושים. ילדים הם כמו בוב ספוג, הם סופגים כל מה שקורה או מבעבע סביבם: צעקות, מריבות, שקט מתוח, אלימות, אדישות, ניכור. גם אם נדמה לכם שאתם מסתירים דברים מפניהם, הם כמו רדארים קטנים שקולטים הכל. כשעושים את זה נכון, או לפחות מתכווננים לכך באמת, בלי לחפש אשמים ובלי להטיל רפש הורי, גירושים עשויים להועיל מאוד לכל בני הבית.

מניסיוני אני יכולה להעיד שכל המתח שנאצר בגופם ובנשמתם של הילדים כשהייתי נשואה, השתחרר מהם כמו בלון שרוקנו ממנו את האוויר, עם הגירושים. לקח זמן עד שהבלון הזה התמלא שוב, ובדברים טובים. ההתחלה הייתה כדרכן של התחלות, קשה. מכיוון שהגירושים היו מכוערים ולא הייתה לי מנטורית שתלווה אותי, כפי שאני עושה היום עם אחרות, שנינו עשינו המון טעויות והילדים שילמו מחיר. אט-אט, עם המון אהבה, תשומת לב וטיפול מתאים, הילדים התחילו לפרוח. מהצד זה היה כמו לראות שתילים שמתחילים ללבלב, מצמיחים פרחים נהדרים וצבעוניים שמעולם לא נראו קודם. אם תשאלו את הילדים שלי אם הם רוצים שנחזור, הם לא יידעו אם לצחוק או לבכות אבל התשובה שלהם תהיה חד משמעית - "לא!"אחרי שאתם מתגרשים, הילדים שלכם הופכים למניפולטורים קטנים. לא שהם לא היו כאלה עד עכשיו... ילד זו חיה אגואיסטית.

צוחק, בוכה, משתטה, משחק עם כל קשת הרגשות כדי להשיג את מה שהוא רוצה - וזה בסדר. חבל שכמבוגרים אנחנו שוכחים לעשות את זה. עם זאת, אסור לתת לילד לנצל חולשות. משפטים כמו, "אני לא רוצה לישון אצל אבא" הם מסוג הדברים שכדאי למגר כבר בהתחלה. נוח לנו, כאמהות, לדעת שהילד מעדיף אותנו, בסתר ליבנו זו שמחה קטנה לאיד, הוכחה שאנחנו אמהות מספיק טובות. אבל זה לא באמת נוח. ילד צריך זמן אבא ואנחנו צריכות זמן לעצמנו ולזוגיות החדשה שעוד תגיע.מכיוון שילדים חושבים קודם על עצמם, קשה להם לראות בהורים אנשים נפרדים שזכאים לחיים משלהם. יש לי מטופלת ששני הילדים שלה הפסיקו לדבר איתה כשאמרה להם שהיא עוזבת.

הילדים שלה גדולים, הבכור אפילו לא גר בבית - אבל הם צרחו עליה, "איך את עושה לנו את זה?". הם שכחו בבת אחת שאבא שלהם משפיל, ולפעמים אפילו מקלל אותה לעיניהם. היא הגיעה אליי שבורה ורצוצה, "אולי הייתי צריכה להישאר נשואה?" היא שאלה בלחש והדמעות זלגו על סנטרה ונחתו על הרצפה הקרה.אני מאמינה שלא צריך להישאר נשואים "בגלל הילדים". יותר מזה - אני מאמינה שמעשה כזה ילמד ילדים לא לעמוד על שלהם, לא לקבל את מה שמגיע להם, וגם הנישואים שלהם יהיו דפוקים. מה שכן צריך ללמד את הילדים, בדיוק בשעה כזאת, זה אהבה, חמלה, הבנה וכבוד. ילד שלא נותן יחס ראוי להורים שלו לא ייתן כבוד לאף אחד והיחס אליו יהיה בהתאם.זה הזמן שלנו, כהורים, להעניק לילדים את מה שמגיע לנו ולפנות אליהם כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו - באהבה, בחמלה, בהבנה ובכבוד. לא להיעלב מהם, לא לכעוס, לא להעניש. לזכור שבסופו של יום, הם בסך הכל ילדים.

***הכותבת היא גרושה באושר, אם לשניים, מטפלת אישית בשיטתNLP  להערכה עצמית. מרצה ומנחת סדנאות "אני מלכה" לשינוי חיובי בחיים. www.gayakoren.com