אמא וגרושה: כך תהני מהלבד כשהילדים אצל האקס

"הילדים לא רוצים לישון אצל אבא שלהם"... "הם לא מרגישים אצלו בבית"... "הוא לא עושה איתם כלום ומשעמם להם"... אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאני שומעת את המשפטים האלה הייתי תורמת אותו לעמותת "אבות שלא רוצים להיות עם הילדים שלהם". אלא שאין עמותה כזאת וכל עוד מדובר בגבר נורמלי שאוהב את ילדיו, כנראה שגם לא תהיה.

נכון שלא כל האבות יודעים לתפקד כהורה אחראי. לצד אבות שנלחמים בצדק על הזכות להיות חלק ממשי מהחיים של הילדים שלהם, ישנם אבות שלראשונה בחייהם נאלצים להיות עם הילד יותר זמן ממה שהורגלו (כלומר, 12 שעות יותר). יש אבות שצריכים להסיע את הילדה לחוג בלט ומביך אותם לחכות בחוץ עם כל האמהות, ויש את אלה שלא מבינים מה לא בסדר בזה שהילדים ישנים על ספה נפתחת בחדר העבודה.

לעתים קרובות מדי, העובדה שלגבר אין מושג איך לתפקד בתור אב גרוש, הופכת אותו בעיני גרושתו לאחד שמתנער מהילדים ולא רוצה בטובתם. להוציא מקרים בודדים ועצובים שבהם זה נכון, הרי שרוב הגרושים הם פשוט ילדים בעצמם וכל מה שהם צריכים זו עזרה מהאישה שלהם, שהיא כבר לא האישה שלהם, ולכן לא ממש מתחשק לה לעזור.

לא רק לעזור לא מתחשק לה. לפעמים היא מתבוננת מהצד באיש האומלל שהיה בעלה, רואה אותו מתפתל, שומעת את הילדים אומרים שהם לא מוכנים ללכת אליו - ונהנית מזה. כלומר, היא כועסת, היא רותחת, היא קוראת לו בכינויי גנאי מאחורי גבו - ולפעמים מלפניו - אבל איפשהו בסתר ליבה יש שדון קטן שקופץ בהנאה. "אני אראה לך מה זה", צוהל שדון הצדקנות. "בחיים לא תוכל להגיד יותר שאני אמא לא טובה, כי הילדים רוצים רק אותי, אין לך מושג מה לעשות איתם, תראה מה הפסדת, עכשיו תסבול".

אני לא מכירה נשים שאומרות בקול את מה ששדון הצדקנות גורם להן לחשוב, אבל הוא שולט בתת המודע, ותת המודע רוצה להראות שאנחנו עליוניות, סופריות, וונדר-וומניות, שאנחנו אמא הכי טובה.

עליונות מוסרית היא נשק יום הדין במלחמות אגו. היא מראה שאנחנו טובות יותר על ידי הקטנת האחר, שבמקרה הזה הוא הבעל לשעבר. צדקנות היא אותו מצב נפשי, עמדה או התנהגות, המקנה לנו תחושה עמוקה שהאמת והצדק נמצאים בצד שלנו ושום עובדה לא תבלבל אותנו.

לפנות מקום לאהבה חדשה

"מי צריך אותו?" שאלה אילנית, אם לשניים, שמאז שהתגרשה לפני עשר שנים הילדים לא ישנו ולו פעם אחת אצל אבא שלהם. "תמיד הסתדרנו בלעדיו, הוא היה יוצא מוקדם וחוזר מאוחר. כשהתנדב לשמור עליהם הוא היה מול המחשב ולא עשה איתם כלום. עדיף להם בלעדיו". שאלתי את אילנית אם הוא אוהב את הילדים שלו, "אני חושבת שכן, אבל הוא לא מתאמץ להראות את זה". היא ענתה, "הוא מעולם לא קנה להם צעצועים, ספרים, בגדים, הוא לא היה איתם יותר מחמש שעות רצוף. לוקח ומחזיר עוד באותו יום".

כשהיא אמרה את זה, היה בקול שלה להט של עליונות מוסרית, אבל גם עייפות מאוד גדולה. בין השורות הסתתרה אמת מכאיבה: אילנית לא ישנה לבד כבר עשור. היא הגיעה אליי לטיפול כי היא רוצה זוגיות, אבל איך יהיה לה בן זוג אם היא לא יודעת קודם להיות לבד? את כל האנרגיה היא מפנה לבעלה לשעבר, למרות שהיא בטוחה שהיא שחררה אותו מזמן.

היא לא. כל ההתעסקות בכמה טוב לילדים שנמצאים רק אצלה שירתה את צרכיה. כך, באופן חכם ומתוחכם, קיבלה מהם אהבה ללא תנאי, התנחמה בידיעה שצריכים אותה ותלויים בה, והכי חשוב - לא הייתה צריכה להתאהב ואולי להיפגע שוב, כי היא לא פינתה מקום בחדרי ליבה.

אחרי שגרמתי לה לחשוב על הדברים, להגיד אותם בקול ולהרגיש אותם, אילנית הסתכלה עליי במבט אבוד ושאלה - אבל איך עושים את זה? מכאן הדרך להצלחה הייתה קצרה. צריך רק לזרוק אבן קטנה לנהר כדי שהוא ישלח אדוות סביבו. היא התקשרה לגרוש שלה ואמרה שהילדים מאוד רוצים להיות איתו ושהיא רוצה לעזור לו להפוך את הדירה שלו למקום נעים ונוח ובטוח עבורם. לילדים אמרה שאבא ממש רוצה שהם ישנו אצלו וסיפרה על הצעצועים והמיטות שקנה להם (את הצעצועים היא קנתה, כי האגו לא לקח חלק במשחק). זה לקח פחות מחודש עד שהתקשרה אליי נרגשת וסיפרה שהילדים ישנו אצלו סוף שבוע שלם. "התאפקתי לא להתקשר אליהם, לא לסמס ולא להיות בחרדות", היא אמרה, ויכולתי לשמוע את החיוך בקול שלה. "כשהרגשתי לבד בבית, עשיתי מה שדיברנו עליו. קודם כל הבנתי שאני לא בודדה אלא לבד, שהילדים אוהבים אותי ושיש לי את עצמי. עשיתי אמבטיית קצף, שמעתי מוזיקה ונכנסתי לאתרי היכרויות. התכתבתי עם איזה דביל, וכנראה לא ייצא מזה כלום, אבל פתאום הרגשתי רגועה כמו שמזמן לא הרגשתי".

לא בכית? שאלתי. "כן", היא הודתה, "אבל אחרי כמה דקות הבנתי שטוב לי, טוב לילדים שלי וטוב לאבא שלהם. המחשבה הזאת גרמה לי להבין ששיחקתי אותה ושאני הכי וונדר-מאמא בעולם!"