איך להיות מלכה חד הורית?

התגרשתי כשהילדה שלי הייתה קצת לפני בת מצווה, שזה דבר די אידיוטי. מי מתגרשת דקה ורבע לפני אירוע כה חגיגי ומרגש ויקר במקום לחכות שיהיה מי שישתתף יחד איתה בהפקה ובמימון? ובכן, אני. כשאני מחליטה משהו יורד לי מסך על העיניים ואני אומרת "על החיים ועל המוות", מתוך אמונה מלאה שיהיה בסדר. ובאמת היה בסדר, כי כשאת נלחמת בשביל הדבר הכי יקר לך את הופכת לאמא לביאה ותשיגי הכל.

התאבדתי על הפרויקט, פרסתי לתשלומים (האחרון יהיה כשאנוח בקבר) ורזיתי מרוב לחץ (שזה קטע ממש מגניב בגירושים, את מרזה בלי לחשוב על אוכל). כמה חבל שאנחנו לא נלחמות ככה בנושאים שקשורים אלינו. יותר קל לנו להישאר באזור הנוחות ולא להבחין כמה הוא טובעני, וכשאנחנו כבר מחליטות להילחם אנחנו עושות את זה למען אדם אחר ובדרך כלל מגיעות להישגים מופלאים. אני מכירה מישהי שסידרה לאמא של חברה שלה פגישה אצל רופא שבשום פנים אי אפשר להגיע אליו, אני מכירה נשים שהתגייסו למציאת עבודה לחברה שפוטרה, ואני עצמי עוזרת למטופלות שלי להשיג זוגיות, לרזות, להתמיד בכושר ולהעלות את שכרן.

למרבה הצער, כשזה נוגע לרווחה האישית והמקצועית שלנו אנחנו הופכות לגורות חתלתולים מבוהלות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהחלטתי לבקש העלאת שכר. חצי שנה דחיתי את הטלפון למזכירה של הבוס, מפני שעצם המחשבה שהיא אכן תקבע פגישה ובה איאלץ לבקש כסף, שיתקה אותי. כשכבר נפגשתי איתו, הוא הסביר לי למה אין באפשרותו לשלם יותר ואני הנהנתי בראשי והבנתי אותו. תחלופנה כמה שנים עד שאכיר בערך של עצמי ואעשה את המפחיד מכל - אכנס שוב למשרדו של הבוס ואגיד לו באילו תנאים אני מוכנה לעבוד ואיך אני רואה את יחסי העבודה בינינו. אם בעבר לא שמעתי כלום מהנאמר בחדר מלבד דפיקות הלב שלי שאיימו לקרוע את הבשר ולפרוץ למעמקי הלשכה, הרי שכעת הייתי נינוחה. הסתכלתי על הבוס בגובה העיניים, למרות שהכורסה שלו - כדרכן של כורסאות הנהלה - הייתה מוגבהת כדי שארגיש קטנה. לא חששתי מפיטורים, אמרתי לעצמי שאני צודקת ושמגיע לי.

רוב הזמן אנחנו לא חושבות שמגיע לנו. אנחנו משתדלות לרצות אחרים, בטוחות שההוא קיבל העלאה כי הוא מקורב להנהלה ושההיא בזוגיות עם גבר שווה כי יש לה מזל (הרי שכל אין לה). התשובה טמונה במקום אחר לגמרי - הם מצליחים כי הם משוכנעים שמגיע להם. הם מאמינים שהם ראויים, משדרים את זה החוצה והסביבה קולטת ומפנימה. כשאני מרגישה קטנה או לא נחשבת, אני מביטה על כל מי שסביבי כאילו הוא ניצב גבוה מעליי. זה גורם לתחושת בדידות, לניכור, להסתגרות. פתאום אני בטוחה שכל אחת יותר טובה ממני, חכמה, מסודרת, מאוהבת, מחוזרת, מבשלת, מוצלחת. הרגשתי ככה כשהייתי נשואה, ולא ידעתי שאני מרגישה ככה, כי זה היה נראה לי לגיטימי לשאת עיניים כלפי מעלה. לא הבנתי שאני מסתכלת על אחרים בהערצה כשבעצם אין סיבה להעריץ. אפשר לכבד, להעריך, אבל סגידה פירושה ביטול מוחלט של האני הפנימי.

בצהרי שישי, באמצע דייט לא מחייב בבית קפה, נעצרה מולי מישהי ואמרה בהתרגשות שהיא מעריצה אותי. "אני רוצה להיות כמוך, איך הרמת את עצמך אחרי הגירושים ואת מרימה אחרות", היא אמרה לנוכח עיניי הנדהמות. הדייט היה בטוח שארגנתי את זה מראש, וללא ספק האפיזודה היתה מרגשת - אני תמיד אוהבת שמחמיאים לי, בטח ליד מחזר - אבל אין מה להעריץ, האמינו לי. אני עושה טעויות, אני ביקורתית כלפי עצמי באופן שערורייתי, סלחנית מדי, יש לי פה גדול וירכיים גם. כל מה שאני משדרת זו עבודה שעשיתי ואני עדיין עושה, והסיבה שזה מצליח היא שאני מאמינה באמת ובתמים שזה היעוד שלי.

אני מאמינה שמה שאני עושה הוא ראוי ומוצדק ונכון, ולכן שווה לי להילחם על זה. שווה לי להילחם על כל אשה שלא חושבת מספיק על עצמה, שווה לי שהילדים שלי יעריכו אותי גם אם אני ממשלת להם שוקיים בדבש וקטשופ שבוע חמישי ברציפות, חשוב לי לעשות את הכי טוב שאני יכולה - גם אם זה רחוק מלהיות טוב. במשך שנים רבות לא נלחמתי על דברים שהיו חשובים לי, כי העדפתי להיות צודקת ולא חכמה. לא שמתי לב כמה רווח אני משיגה בזה שאני לא עושה כלום, מוותרת, מטאטאת מתחת לשטיח. היום אני יודעת שבהנפת דגל לבן הרווחתי שקט, ביטחון, יציבות - אלא שהרווח היה שקרי, כי בתוכי הייתי דגל שחור במערבולת רגשות. תחושות הביטחון והאהבה היו שקריות, אבל הן העניקו לי שקט מזויף שנוח להתבוסס בו.

רק כשהתחלתי להיות אותנטית במחשבות, במילים ובמעשים, הצלחתי להדוף את הפחד מפני צמד המילים "מגיע לי". לילדים זה בא באופן טבעי, מהרגע שהם מגיחים לאוויר העולם הם לומדים להגיד "את זה!" ושולחים יד תובענית, לא נרגעים עד שהם משיגים את מבוקשם. במשך השנים הנטיה הזו נרגעת, מסורסת, ע"י מבוגרים עייפים שאין להם כוח לקום מהספה עכשיו. הבת שלי, למזלה, עדיין מושיטה יד לתפוס את החלומות שלה. היא כבר מזמן לא בגיל בת מצווש, ולפני יום הולדתה ה-19 הודיעה לי ולאבא שלה שהיא הזמינה מקום במסעדה לנו, לאחיה ולחבר שלה. העובדה שאני ואבא שלה לא ממש מתקשרים כבר 7 שנים, לא עניינה אותה, היא החליטה שהיא רוצה לחגוג את יום ההולדת עם מי שהוליד אותה.

ככה מצאנו את עצמנו, הגרוש שלי ואני, יושבים זה לצד זו עם הילדים שלנו (והחבר), כשאנחנו צוחקים, שותים יין ונבוכים עד העצם האחרונה בגופנו. לא היינו עושים את זה בלעדיה, כי שנינו מבוגרים מלאי אגו ופחד, אבל היא הראתה לנו שהכל אפשרי אם את מאמינה שיהיה בסדר. והיה ממש בסדר. אפילו עשינו סלפי משפחתי, שיזכיר לנו שהיינו צריכים להתחתן כדי להביא לעולם את הילדים הנפלאים האלה.