כשהילדים אצל האקס בראש השנה

מדי שנה, בהתקרב ערב ראש השנה, אני נתקפת דכדוך. הידיעה שהילדים יהיו בבית של סבתא מצד אבא שלהם, מסובים לשולחן חגיגי, אוכלים מטעמים מרוקאים (בנוסח אשכנזי, שיתאימו לסבא), ואני לא אהיה שם לטבול את החלה ברוטב חריימה כתום זרחני - הורגת אותי.

מה לעשות, אני מחבבת מאוד את חמותי לשעבר, הגם שמאז גירושיי ניתק בינינו הקשר. בהתחלה היא עוד הייתה מגניבה לי עוגיות ופיצות מאפה ידיה באמצעות הילדים שהיו חוזרים מצוידים בערבי שבת, אולם עם הזמן זה נפסק ואני מתגעגעת לישיבה סביב שולחן האוכל הארוך, כשלכל אחד מקום קבוע ורק אני תמיד מתבלבלת.

למעשה, זה הדבר היחיד שחסר לי בחגים. עם כל השאר אני מסתדרת. כשהם אצלו, אני מזכירה לעצמי שטוב להם, ואם לרגע עולה בי תחושת החמצה לנוכח חג שהיה פעם משפחתי, אני מזכירה לעצמי את הלחץ והעצבים לפני כל יציאה חגיגית מהבית - "נו, כמה זמן אפשר לחכות לך? למה הם עוד לא לבושים? בשביל מה את שמה אודם? תעשו פיפי עכשיו כי תיכף יהיה לכם, תפסיקו לריב, אני באוטו!".

כל יציאה מהבית לוותה בהתרגשות שהתחלפה בפרצוף חמוץ והסתיימה במתנה מיותרת עם פתק החלפה. כשהגענו היינו מרוטים, עטינו מסיכות של ביג הפי פמלי (כמו כולם) ואכלנו תפוח בדבש כדי שהבחילה תהיה עם משמעות.

הרבה נשים גרושות שבאות אליי לאימוני העצמה מספרות על דיכאון וים של דמעות. כשאני יורדת איתן לשורש הבעיה כמעט תמיד מתברר שהן מפחדות להיות לבד.

זה באמת עצוב - לא שאת נשארת לבד, אלא שאת מרגישה ככה. נכון שהיה הרבה יותר שמח (רועש, לפחות) לו הילדים היו איתך, אבל זה לא אומר שאת צריכה להתעטף ברחמים עצמיים בהיעדרם. זמן הלבד הוא זמן של התבוננות פנימה, של חיבור חזק יותר לעצמך, ולא פלא שחלקנו לא מסוגלות לכך - מי רוצה להראות שהיא חלשה, תבוסתנית או מלאה בשיפוטיות? כשנצליח לקבל את עצמנו, בלי ילדינו ועם מגרעותינו, יהיה לנו קל לעבור את החגים לבד, כי תכלס לא נהיה לבד אלא עם החברה היחידה שמבינה אותנו.

חוץ מזה, טוב להתגעגע. כמה ימי חופשה מהילדים - ועוד אחרי החופש הגדול - זה לא נורא כל כך. זו הזדמנות לחיות את החיים שתמיד רצית ולא לחיות דרך הילדים שלך, לצאת לטיול, ללכת לישון בשתיים בלילה (ולקום מוקדם מדי כדי לרוץ), לעשות אמבטיות קצף, לקרוא ספר, לראות הרצאות ביוטיוב. יש כל כך הרבה דברים לעשות כשהילדים לא בבית והנה הזדמנות חגיגית של ממש.

אם תרגישי משוחררת, זה מה שתשדרי לילדים שלך. אם תהיי מבואסת, הם יהיו מבואסים ותהפכי בעיניהם לקורבן, או גרוע מכך לשודדת אמפטיה. גם אם מוחם הילדותי לא מבין את זה עכשיו, זה יהיה מוטבע בהם. להיות מסכנה בחג זו החלטה אומללה כמו שלהיות סבבה זו החלטה משמחת. כל בחירה תשליך על הילדים שרוצים להיות שמחים בלי עננת אמא שקועה ברחמים.

פעם הכנתי רשימה עם כל האיחולים שאני רוצה לעצמי בשנה החדשה. כתבתי שם דברים כמו לעשות מלא כסף, לטוס לאמסטרדם, לקחת את הילדים לסופ"ש בצימר, לסדר את הניירת. לגבי הסעיף האחרון כנראה הוא יישאר עד אחרי מותי. בכל זאת, צריך להשאיר קצת דברים לא ממומשים. השנה אני לא רק כותבת את המטרות שלי אלא איך ומתי אני מגשימה אותן, עם תאריכים מדויקים.

לדחיינית כפייתית כמוני זה מחויב המציאות, אחרת לעולם לא אקלע למטרה שהצבתי לעצמי. המטרות חייבות להיות מציאותיות, נניח לרדת שלושה קילו בחודשיים עם תאריך התחלה, תאריך שבירה ותאריך סיום. את הנסיעה לאמסטרדם אני מסמנת ביומן וכותבת לעצמי מאיפה לחסוך כדי שזה יקרה ואת הצימר אני מזמינה מעכשיו. ראש השנה הוא זמן טוב להציב מטרות, לקבל החלטות ולצאת לכבוש אותן.

הכותבת היא גרושה באושר, אם לשני מתבגרים, מנחת סדנאות אני מלכה לשינוי חיובי בחיים, מרצה ומטפלת אישית בשיטת NLP להעצמה אישית.