היכן מוצאים אנרגיות לגידול ילדים לבד?

מלכה חד הורית. איזה שם מחייב. רוב הזמן אני מרגישה עבד נרצע של הילדים, הקריירה, החשבונות, החיים עצמם. ברגעים אלה ממש אני מסתכלת על ערימת הכביסה שמסרבת לקפל את עצמה ומרגישה כמו גופיה לבנה שעברה יותר מדי כביסות (שהתערבבו עם צבעוני, ברור).

בעוד אישה נשואה מתחלקת במטלות הבית עם בעלה, הרי כאמא חד הורית אין על מי לצעוק: "שוב לא הכנסת כלים למדיח", או "למה רק אני מסיעה לחוגים כל הזמן!" כגרושה את מגלה שאת ממשיכה לעשות בדיוק מה שעשית לפני כן, אבל כשמישהו יושב על הספה מול הטלוויזיה ולא עושה כלום, כנראה שהמישהו המעצבן הזה - זו את.

אין אל מי לבוא בטענות מלבד לעצמך, שזה נחמד, כי אני טובה בלדבר אל עצמי: אני המאזינה הכי קשובה שיש לי, אני יודעת להדוף כל טיעון לגיטימי שאני משמיעה באוזניי ואני מספקת תירוצים נהדרים לסוגיות כמו למה כדאי לדחות למחר דברים שהייתי צריכה לסיים שלשום. התירוץ הקבוע, אגב, הוא: כי אין להם דד-ליין.

מתי אנחנו באמת עושות דברים בחשק ובתשוקה?

כשיש לנו מטרה עם תאריך יעד. לקפל כביסה תמיד אפשר, גם לשטוף את הרצפה ואפילו לעשות דיאטה. אבל אם יגידו לי שבעוד חודש אהיה במיקונוס וכולן יהיו רזות וחטובות ממני, אני אכנס למשמעת של חדר כושר וחלבונים. כלומר, כמו שאני מכירה את הנפש הפועלת, מיד אשכנע את עצמי שבטן מדולדלת היא תוצאה של שתי לידות ושהחברות שלי רזות כי הן סובלות מבעיית אכילה. זו, כמובן, שטות גמורה. גם הן אחרי לידות והבעיה שלי היא שאני כל הזמן אוכלת, אבל דד-ליין תמיד נותן מוטיבציה לעשות דברים ולא רק לדמיין אותם.

להיות מלכה חד הורית זה מחייב. הכתר שוקל לא מעט, לפעמים מכביד עד כדי מיגרנה. בתקופות מסוימות אני רוצה לתלוש אותו מראשי ולשים מצנפת שינה, להתחפר מתחת לשמיכה ולהתעורר כשנסיך מנשק אותי. בדרך כלל, הנסיך היחיד שמנשק אותי זה הילד, והוא עושה את זה רק כשאין ילדים אחרים בסביבה. כשהוא עם חברים אני נעשית דנידין של האימהות, רואה ולא נראית ולא נשמעת - אלא אם אני מביאה להם חטיפים, וגם אז כדאי שאכניס את המגש הכי מהר שאני יכולה, בהסבת שמאל, רק עם היד, ושאסגור מהר את הדלת. רק כשהוא לבדו, הילד מרשה לעצמו לעטוף אותי בחיבוק ובנשיקה. גם זה משהו.

המתנה הכי גדולה שקיבלתי בהפיכתי לחד הורית שלוש פעמים בשבוע (בממוצע), היא התגלית שיש בי כישורים שלא ידעתי על קיומם. גיליתי, למשל, שאני יודעת לשרוף גם שניצל טבעול ולא רק חביתות, מצאתי את אבישי השיפוצניק שהפך לבעלי השני ברמות הקיטורים שלי (ואכן הפסיק לענות לטלפונים שלי באיזשהו שלב, די מוקדם לצערי). גיליתי שאני עדיין מסוגלת להמית פרחים שבוע אחרי שנשתלו באדנית, שאני יכולה לסדר את הוי.או.די של יס ששוב נתקע, ושלא צריך להסיע את הילדים כשיש גטקסי.

הגירושים הפכו אותי ליעילה קצת יותר, בזבזנית קצת פחות, והוכחתי לעצמי את מה שתמיד ידעתי -  שהחיים מורכבים מפנקס עבה של בעלי מקצוע ומשכנוע פנימי עמוק שמה שלא יהיה - יהיה בסדר.

כשאני מרגישה שכבר אין לי כוחות ובא לי שמישהו אחר יסדר את הבלגן (שאני יצרתי במו ידיי), יבשל, ינקה, יקפל, יקנה, ינהג, יסדר, יתכונן, יטפל וידאג - אני עוזבת הכל. משחררת. נותנת לעצמי שעה עד יומיים של אי-עשייה. אני מסבירה לילדים שהתרוקנתי, שאני חייבת להיות על 100% סוללה כדי לענות לכולם, לשלוח סמייליז וסנאפצ'ט.

כשאני מדברת איתם ככה - הם מבינים. נראה אותם דקה בלי סלולרי. אני מנשקת את הנסיך הקטן על הלחי, שולחת נשיקות וואטסאפ לחיילת, ואומרת לעצמי: "אחרי הכל, מחר יום חדש, רט באטלר מחכה לך על המדרגות, לכי לשטוף כלים, אשה".

***הכותבת היא גרושה באושר, אם לשניים, מרצה ומנחת סדנאות "אני מלכה" לשינוי חיובי בחיים. מטפלת אישית בשיטת NLP להערכה עצמית