פבלו רוזנברג הוא אבא שמרשה הכל

"זה כיף. אני מחכה שהם יבואו, אין ימים קבועים, כי הם כבר גדולים ועצמאיים וזה אומר שהם מגיעים מתי שבא להם. בר ממש מחכה שהם יבואו, זו חגיגה בשבילה כשהם באים", מספר פבלו.

יום במשפחת רוזנברג מתחיל בהתארגנות לקראת יום עבודה והליכה לגן. בר נמצאת בגן פרטי יום מלא. בבוקר אמא מירי אחראית על הארגון של בר, שיודעת בדיוק מה היא רוצה ללבוש, מה שהופך את התארגנות הבוקר לאתגר לא פשוט. "פעם הייתי מתעקשת, היום אני משחררת שתלך עם החצאית על המכנסיים, לא בא לי לריב על זה", מודה מירי.

 

בר הולכת בשמחה לגן, נפרדת לשלום יפה וסביב 16:00 אמא מירי מגיעה לאסוף אותה. אחה"צ מבלות מירי ובר אצל חברים, סבתא, בג'ימבורי, או בגינה ותמיד עמוסות בתוכניות ופעילויות, מה שלא תמיד הכרחי לטענתו של פבלו: "אני לא מבין מה צריך כל היום לחפש בחוץ? כל היום היא עם ילדים בגן, מה רע בקצת להיות בבית? בבית לילדה יש שקט, היא מתחברת לעצמה, לא צריך כל היום חגיגות".

 

בשעות הערב חוזרות מירי ובר הביתה, שם הן מוצאות לפעמים את פבלו או...שלא. פבלו עסוק בהקלטות, הופעות ופגישות וסדר היום שלו מאוד לא צפוי, מה שאומר שקשה לתכנן ולתאם בילויים משותפים.

בסופי שבוע הם הולכים לים, ללונה פארק, לסבתא או לחברים. "יוצא שפבלו לא נמצא גם הרבה מסופי השבוע", אומרת מירי, "אבל אנחנו מבלות תמיד ונהנות מכל רגע. כשפבלו נמצא הוא הדבר היחיד שמעניין את בר וכשהוא בבית היא רוצה אותו".

 

ספרי על המעבר מרווקות לאמהות

מירי: "מרגש, אבל שום דבר ואף אחד לא יכול באמת להכין אותך לזה. החוסר בשינה היה הכי מפתיע. ידעתי שלא ישנים כשיש תינוק אבל לא ידעתי עד כמה יהיה לי קשה".

 

איך היה ברמה הזוגית? בכל זאת פבלו אבא מנוסה ולך זו חוויה ראשונה

מירי: "חייבת להגיד לזכותו של פבלו שהוא אבא מדהים לכל השלושה, אבל היה עוד יותר מדהים איך שהוא נתן לי לעבור ולחוות את זה לראשונה. למשל, אם החלטתי שעד גיל שנה וחצי לא טסים ומשאירים את בר לבד הוא כיבד את זה למרות שלא בהכרח הסכים עם זה. הוא לא ניסה לכפות את הניסיון שלו עלי, נתן לי ללמוד תוך כדי תנועה".

 

לא סתם קוראים למשפחה מורכבת "משפחה מורכבת", הם היו צריכים קודם לקבל אותך ואז כשהם כבר בני 14 לקבל אחות קטנה. איך הגיבו האחים הגדולים?

מירי: "הם קיבלו אותה באהבה גדולה, עד היום. פער הגילאים גדול ולכן היא לא הייתה צריכה בשום שלב להילחם על מקומה. הם מוותרים לה, לא כועסים, הם עוד שני מבוגרים בבית, לא נלחמים על טריטוריית הילדים.

פבלו, איך זה להיות שוב אבא לילדה קטנה? מה שונה בהורות שלך היום לעומת חווית ההורות עם הגדולים?

פבלו: "אני אותו הדבר. גם עם הגדולים זרמתי והאמנתי שצריך לתת לילד ספייס, שיהיה קשוב לעצמו, להקשיב להם, לא להתעקש על כל דבר, לתת לנפש שלהם להתפתח. ככה אני גם היום, גם עם בר וגם עם הגדולים".

מירי אומרת על עצמה שהיא אמא כיפית "אני לא מתעייפת , אמא פעילה שנהנית מזה וזה לא עונש בשבילי. מאידך, פבלו אומר שאני כל הזמן רצה ומסתובבת עם הילדה ושצריך זמן בית. הוא לא מבין  שאני זו שנהנית מזה ובכל מפגש עם חברה או פעילות בחוץ בר נהנית. אני לומדת להיות אמא תוך כדי תנועה. מצד אחד, אני אוהבת חוקים, גבולות וסדר, אבל מצד שני אני גם גמישה. הגישה היא שאני עושה מה שטוב לבר. לא מה שיהיה לה כיף, אלא מה שנכון לה להתפתחות ולצרכים שלה".

 

יש בניכם חלוקת תפקידים בבית? אני מניחה שיוצא שפבלו הרבה פעמים לא בבית - מקליט, מצלם, מופיע

מירי: "פבלו פעיל בבית כשהוא בבית, בדגש על "כשהוא בבית", ואז הוא עושה כביסה, מבשל וכו'. לגבי ההורות אין חלוקה, כשפבלו נמצא הוא עם הילדה וכשהוא לא נמצא אני עם הילדה. כשהוא בבית היא רוצה אותו ורק אותו. פבלו יכול להודיע לי מהרגע להרגע שהוא נוסע לשבועיים לסיבוב הופעות בחו"ל וזה בסדר. ככה זה, התרגלתי. אין לנו חלוקה קבועה או שעות קבועות. זורמים.

 

הדילמות ההוריות של משפחת רוזנברג והפתרונות

מירי: "קורה אצלנו הרבה שבר מבקשת משהו ואני לא מרשה, אבל פבלו מרשה. בגדול, פבלו מרשה הכל ואני יותר מתעקשת על גבולות וסדר יום וכך אני יוצאת הרעה. פבלו מסכים לה-כ-ל אם זה לא מסוכן. למשל, בר תבקש ממני בבוקר סוכרייה, אני אגיד לא ואז היא תלך לפבלו והוא ייתן לה. אני לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. בעבר כעסתי עליו, אח"כ עליה, בסוף על שניהם ועד היום אין לי פיתרון, מה עושים?

גליה: "חשוב לזכור ששוני בין ההורים הוא חיובי ואפילו מעשיר את הילדים. הילדים לומדים שיש כמה גישות, כמה דרכים להסתכל ולחוות את העולם. הם מגלים כמה סגנונות והם לומדים להתנהל מול אנשים שונים, מה שיהיה גם בחיים האמתיים מחוץ למשפחה.

 

מה שחשוב שהילדים יספגו בבית זה לא את זה שההורים מתנהלים בדיוק אותו הדבר. זה גם לא הגיוני, כי אתם שונים. את ופבלו התחנכתם בבתים שונים וכל אחד מביא את עולמו להורות. כן חשוב שהילדים יספגו כבוד ושיתוף פעולה.

אם כרגע לא הסכמת לסוכרייה בבוקר עדיף שפבלו לא יקטין או יבטל אותך, בטח לא בנוכחותה. אם הוא ממש רוצה שתשחררי ולאפשר סוכרייה בבוקר, אפשר באלגנטיות להציע לך סולם לרדת מהעץ (שאת זו שתאפשרי בסופו של דבר), לדוגמא: "אולי תשאלי את אמא אם אפשר סוכרייה עכשיו במקום אחרי הגן?" לפעמיים הורה נכנס לפינה, מיהר להגיד "לא" וכל מה שההורה השני צריך זה לעזור לא לרדת מהעץ מבלי להיכנס למאבקי כוח או משפטים מקטינים.

 

אם יש קווים אדומים, חוקים שהם חשובים מאוד לאחד מבני הזוג - חשוב שתדברו על כך שלא בנוכחות הילד. תסבירו למה זה עקרוני ויחד תחליטו על אותם קווים אדומים (בודדים) שהם ייהרג ובל יעבור מבחינתכם. מהמקום של הכבוד הזוגי אחד לשני תגבו אחד את השני ותהיו מודל לשיתוף פעולה. חשוב לזכור, שזוגיות מכבדת היא גם גמישה, ומאפשרת לכל אחד להתנהל בנינוחות בהורות, ורצוי לצמצם את הביקורת אחד כלפי השני. מה שלומדת ילדה ששומעת ביקורת זה לבקר, ולא בהכרח אם סוכרייה זה טוב או רע".

 

מירי: "עוד עניין שיש לי עם בר זה שלפעמיים כשהיא כועסת או לא מקבלת את מה שהיא רוצה ואני מרימה אותה לנחם אותה, היא נותנת לי מכה. אני לא אומרת הרבה "לא", אבל היא ממש מתוסכלת לכמה רגעים כשאני מסרבת ויכולה לתת לי מכה. מה עושים? איך מגיבים? כרגע אני עוצרת אותה ואומרת שלאמא לא מרביצים (ולאף אחד אחר), שזה בסדר לכעוס אבל לא להרביץ, אבל לפעמים אני פחות סבלנית".

גליה: "את מתארת חווית תסכול של ילדה בת שלוש, זה מה שנקרא תואם גיל. בגיל שלוש ילדים מתקשים להכיל תסכולים, הם שואפים לעצמאות ועם זאת יש להם מעט מאוד שליטה על חייהם. יחד עם רמת תוקפנות גבוהה המאפיינת את הגיל נראה לא פעם שילוב של תסכול ותוקפנות.

 

מה עושים? את אחד הדברים החשובים ביותר והמאתגרים ביותר בהורות - מכילים. המילה הכלה מקפיצה הרבה הורים וזה באמת לא פשוט, נשמע מופשט וכשהילד מתוסכל עומד מולו גם הורה מתוסכל. כל מה שיש בידינו לעשות זה לנשום עמוק, לזכור שאנחנו מודל עבור הילדים, להנמיך צפיות ולזכור שזה תואם גיל ועכשיו... לעצור את הילד מלהרביץ, לומר בצורה ברורה שאנחנו לא מרשים להכות (ולא רק כי "זה לא נעים לי") ואז, לעזור לילד להירגע, לפרק את התסכול ולהמשיך הלאה (כמובן תוך שאנחנו שומרים על הגבול שהצבנו, אם הוא עדיין נראה לנו עקרוני).

המטרה בגדול היא להעביר מסר מילולי ברור ולצד זה לעזור לילד לווסת את עצמו ולהגיע לרגיעה. אפשר לגמרי לאמן ולהתאמן בהכלת תסכול ויכולת וויסות.

תגובות קפריזיות, כוחניות או הענשה יעשו בדיוק ההיפך ויציפו את הילד יותר. אפשר גם להציב גבול וגם לעזור להירגע. אם ההורים לא יעשו מהעכבר הר אלא נמלה גם הילד ילמד לזרום".

מירי: "ואיך אני גומלת אותה מהמוצץ והבקבוק? פבלו רוצה לחכות עד גיל 4, כמו שעשה עם הגדולים וזה עבר בקלילות. איך עושים את זה"?

 

גליה: "מחליטים קודם ההורים בינם לבין עצמם. למה בעצם אנחנו רוצים לגמול? בודקים שיש את הפניות להתמודד עם הגמילה ואז קובעים נקודת ציון (רצוי שלא ביום ההולדת), מתווכים לילד, מכינים מראש למה ואיך זה הולך להיות, חושבים על טקס סימבולי וקליל, ואז יוצאים לדרך.

 

חשוב שלא להציק לילדים הרבה זמן לפני הגמילה. אם כרגע לא גומלים תנו להם ליהנות, אל תחפרו, את תבקרו או תעליבו, קיבעו מתי איפה וכמה אפשר (מוצץ או בקבוק) ותנו להם את המקום להתנחם וליהנות מזה. כשמתקרבים למועד הגמילה, שבוע, שבועיים לפני בהתאם לגיל ולהבנה של הילד, מכינים ומתווכים.

לאחר הגמילה תפקיד ההורים הוא להיות שם עבור הילד, עם הרבה סבלנות, הכלה ונוכחות לעזור לו לעבור את הימים הראשונים בהצלחה. לרוב, הילדים מפתיעים.

 

 

 

איך שומרים על כבוד ושיתוף פעולה בתוך הזוגיות ההורית?

שונות היא לא דבר רע

הורים רבים מאמינים כי על ההורים להפגין חזית אחידה בכל הנוגע לגידול הילדים והאמת היא שזה נכון רק במידה. עוד לפני שההורים הפכו להורים הם שני אנשים שונים, עם סגנון חיים אחר ותפיסת עולם שונה, שגדלו והתחנכו בבתים שונים עם סולם ערכים שונה והם ש ו נ י ם.

חשוב לזכור ששוני בין ההורים הוא חיובי ואפילו מעשיר את הילדים. הילדים לומדים שיש כמה גישות, כמה דרכים להסתכל ולחוות את העולם והם לומדים להתנהל מול אנשים שונים, כפי שיהיה גם בחיים האמתיים מחוץ למשפחה.

 

יחס מכבד

מה שחשוב שהילדים יספגו בבית זה לא בהכרח את זה שההורים מתנהלים בדיוק אותו הדבר. חשוב שהילדים יספגו כבוד ויחס מכבד אחד כלפי השני. הורה אחד יכול שלא להסכים עם ההורה השני ועדיין לכבד את מעשיו או להביע את דעתו בצורה מכבדת. המטרה היא להתנהל בסיטואציה בצורה שתכבד את כל הנוגעים בדבר.

 

אל תקטינו אחד את השני

גם אם אתם לא מסכימים עם בני הזוג שימו לב לבחירת המילים. אל תקפצו לתיוגים, עלבונות ואמירות מקטינות. זכרו שלילד שני הורים והוא לומד מתוך ההתבוננות בכם. הוא לומד ניהול משברים, פתרון קונפליקטים ובעיקר ולפני הכל - דפוסי תקשורת ויחסי אנוש.

 

תתנהגו בצורה אלגנטית

אם אחד ההורים הסכים לבקשה של הילד וההורה השני ממש מתנגד, אפשר בצורה אלגנטית לרמוז ואף לעזור לבן הזוג לרדת מהעץ. נסו להציע פשרה או רעיון שייפתח אופציה חדשה מבלי לזלזל בבן הזוג.

 

חזית אחידה

יש קווים אדומים, חוקים שהם חשובים מאוד לאחד מבני הזוג. חשוב שתדברו על כך שלא בנוכחות הילד, תסבירו למה זה עקרוני ויחד תחליטו על אותם קווים אדומים (בודדים) שהם ייהרג ובל יעבור מבחינתכם. ממקום של כבוד זוגי אחד לשני גבו אחד את השני והיו מודל לשיתוף פעולה.

 

טובים השניים מהאחד

חשוב לזכור שזוגיות מכבדת היא גם גמישה ומאפשרת לכל אחד להתנהל בנינוחות בהורות ורצוי לצמצם את הביקורת אחד כלפי השני. לצאת יחד למשימת חיינו כשני אנשים כל כך שונים זה מאתגר אך גם יכול להיות מעשיר ומהנה.