"משפחות שכולות בישראל הן סוג של טאבו, שאסור לבקר אותו ואסור לערער עליו. אבל לי מותר"

רות משאט:

לא, לא התבלבלתם, אין שום יום זיכרון באופק, ובכל זאת באתי לדבר אתכם על שכול. הרי אנשים אוהבים מאוד להשתמש במילים כמו שכול ואובדן.

אותי מצחיק בעיקר הביטוי הזה ״מחבקים אתכם״, ויש גם את ״שלא תדעו עוד צער״.

אז הנה, הצער התדפק על דלתנו שוב השבוע, כשוועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת ישראל, בחרה לאשר את התיקון להצעת ״חוק משפחות שכולות״ וסוף סוף להכיר בעובדה, שיתום הוא יתום לכל ימי חייו. אין תפוגה ליתמות.

אבל הנה הטוויסט בעלילה - מה התועלת הכרוכה בהכרה הזאת ? אהה. מעתה נוזמן לכל האזכרות והטקסים הרשמיים. זה בדיוק הדבר הנחוץ לנו - עוד כמה תפילות ״יזכור״ ו״אל מלא רחמים״.

באמת ?!

כן. ככה החליטו להכיר ביתמותנו.

לא ביררו מהם הקשיים שלנו, מהם צרכניו, וכיצד ניתן לעזור לשיקומנו.

לא תמיכה, לא סיוע.

טקסים ואזכרות.

ולתפארת מדינת ישראל !