"הויכוח שלי עם השכן הפלסטיני הוא ויכוח דתי ואני צודקת לא פחות ממנו. בעצם הרבה יותר ממנו"

דנה ורון מספרת מנקודת המבט שלה על ההצדקה והחשיבות של לגור בהתנחלות בארץ ישראל

זמן צפייה: 01:47

דנה ורון, אשת תקשורת חוזרת בתשובה:

״איפה את גרה?״ שואלים אותי,

״אההה, אז את לא רק דוסית, את גם מתנחלת, כובשת, אולי תחזרי לארץ? לגבולות הקו הירוק? את לא מתביישת? אין לך מצפון? זה לא שלך, זה שלהם!״

כן, אני גם דוסית וכנראה גם מתנחלת.

אני צריכה לעבור מחסום כדי להגיע הביתה ויש לי הרבה שכנים ערבים שלא ממש אוהבים שאני בסביבה, אבל לאלה ששואלים אותי איך אני לא מתביישת ואיפה המצפון, הבהרה קטנה:

אני מאמינה שהזכות שלי לחיות כאן היא לא כי האו״ם החליט שאפשר אלא כי זה באמת הבית שלי, כאן ולא באוגנדה לצורך העניין.

אני מאמינה שאני גרה כאן בארץ הזו מכוח היותי יהודיה. היהדות, התורה, מסורת של מאות ואלפי שנים, מורשת של שלושה אבות וארבע אמהות- כל אלו הם ההצדקה המוסרית היחידה שלי לחיים כאן.

אני מאמינה שהוויכוח שלי עם השכן הפלסטיני שלי הוא ויכוח דתי ושאני צודקת לא פחות ממנו. בעצם הרבה יותר ממנו, כי בתורה שלי כתוב שהארץ הזו שייכת לעם ישראל, ובקוראן שלהם לא. אני כבר יותר מ2000 שנה מתפללת אל ירושלים והוא מתפלל אל מכה.

ואת כל מי שקורא לי כובשת, אני רוצה לשאול:

אם לא מכוח התורה, מה ההצדקה האמיתית, המוסרית והמצפונית שלנו לחיים דווקא בארץ הזו? מה נגיד?! ״הייתה לנו תקופה נוראית בשואה, זוזו, עכשיו תורנו?״

בעיניי, דווקא מי שנמצא כאן לא מהסיבה הערכית, הוא הוא הכובש! כי אם ככה, מה ההבדל בין ביתר עילית לשיח' מוניס- רמת אביב של פעם, או בין עתניאל ליפו? לחיפה?

כשיש בחברה שלנו אנשים שלא בטוחים בצדקת דרכם, כמו שאנחנו כחברה מגמגמים את קיומנו בארץ ישראל, אנחנו לא צריכים אויבים מבחוץ, זה כשלעצמו, מכרסם אותנו מבפנים כמו שאף אויב לא יצליח.