20 שנה אחרי: תיעוד בלעדי מימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה
בשנת 2000, לוחמים צעירים מיחידת דוכיפת הסריטו במצלמת וידאו את חייהם בשטח - אך הגורל זימן להם תיעוד נדיר של רגעים היסטוריים: אירועים ששינו את פני המדינה, מנקודת הראות של החייל הפשוט
בנובמבר 1999 התגייסו שלומי, אביב ותומר לדוכיפת – יחידה שחייליה שירתו בעיקר בשטחים. הם היו אז בני 18, חדורי מוטיבציה ומורעלים. לאבא של תומר הייתה מצלמת וידאו, וכשההורים באו לביקור – עלה לו רעיון מהפכני: הוא ייקח את המצלמה של אבא ויצלם את החבר'ה. זה היה עידן אחר – לפני הסמארטפון, הסלפי והאינסטגרם. וידאו היה שיא הטכנולוגיה, והיה די מוזר לראות מישהו מצלם כל הזמן. תומר רצה בכלל לצלם סרט מסלול – קצת בדיחות וצחוקים, אבל הגורל זימן לו תיעוד נדיר של רגעים היסטוריים: הימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, אירועים ששינו את פני המדינה, מנקודת הראות של החייל הפשוט מתוך הג'יפ.
בשנת 2000 החיילים הצעירים הגיעו למוצב ברמאללה. בתחילה היו אלה ימי שלהי אוסלו, שקט בשטחים, אלא שהרוחות השתנו. ביולי נכשלה פסגת קמפ דייוויד, ורגע לפני ראש השנה – אריק שרון עלה על הר הבית. זו הייתה יריית הפתיחה לאינתיפאדה השנייה: ארבע שנים של מלחמה, שתגבה את חייהם של יותר מאלף ישראלים ויותר מ-4,500 פלסטינים. את חיילי דוכיפת הקפיצו בחג מהבית לבסיס. "בפעם הראשונה ירו על האוטובוס", שחזר אביב. "ואז הגענו למלחמת העולם השלישית". אחרי חצות נפתחה בפעם הראשונה אש על המוצב.
המצב בשטח הדרדר במהירות. ימים אחר כך, ב-12 באוקטובר, התרחש האירוע שיהפוך לאחד מסמלי האינתיפאדה – הלינץ' ברמאללה של שני חיילי המילואים. חיילי דוכיפת היו ממש שם. "שמעתי הכול בקשר", סיפר אביב. "זה היה מזעזע". דרך ההתמודדות שלהם הייתה לצחוק. בקלטות שתומר צילם רואים אותם צוחקים כל הזמן. "אנחנו כאילו לא לוקחים את זה באותה רמת רצינות", אמר שלומי. "זה הזוי. אתה בניתוק כזה".
היום, כשהם כבר הורים לילדים, כל אחד מהם מסתכל אחורה אחרת על אותה מלחמה. "אני לא רואה את זה בתור משהו רע", אמר שלומי. "עשיתי משהו טוב למטרה טובה". אביב סיפר: "אני סוחב איתי בנפש דברים. אני כמעט כל יום ברמאללה. חולם על המקום הזה הרבה, הוא רודף אותי".