מהקורונה, דרך מבצע צבאי ועד ממשלה חדשה: סיכום שנת תשפ"א

לא מעט אירועים ליוו אותנו בשנה העברית החולפת. לכבוד ראש השנה, כתבי חדשות 13 בפרויקט מיוחד המסכם את האירועים המרכזיים שלהם בשנת תשפ"א

סיכום שנת תשפ"א ראש השנה כתבי כתבים חדשות 13
סיכום שנת תשפ"א של כתבי חדשות 13 | צילום: צילומים: רויטרס, הוועד האולימפי הישראלי, קרן איזקסון, shutterstock

"מה שהיה הוא לא מה שיהיה"/אלמוג בוקר

קשה לומר על תושבי עוטף עזה שהם תמימים ובכל זאת, אחרי מבצע "שומר החומות" - הם האמינו. האמינו באמת ובתמים להבטחות של ראש הממשלה ושר הביטחון. "מה שהיה הוא לא מה שיהיה", אמר שר הביטחון בני גנץ. "דין שדרות כדין תל אביב", זעק ראש הממשלה נפתלי בנט.

שלושה חודשים חלפו ואפשר לומר היום בצורה ברורה - מבחינת הממשלה הנוכחית יש דין אחד לשדרות ודין אחד לתל אביב ומה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה.

[brightcove_iframe video_id='news-domestic-articles-part-2105211338' autoplay='0' credit='' desc='' poster='' kid='1_mn37cy2n' duration='1856']

יותר נכון לומר שחזרנו שלוש שנים אחורה: כמעט בכל יום יש אירוע בעוטף עזה. לא מאמינים? תסתכלו על הטבלה המצורפת: ירי רקטות, בלוני תבערה, הפרות סדר בסופי שבוע, תקריות אלימות על הגדר והפרות סדר ליליות.

כך זה נראה מאז "שומר החומות":

28.5 - הכרזה על הפסקת אש

30.5 - פיגוע חדירה מהרצועה ודקירה של רכז ביטחון

31.5 - שריפה בשער הנגב מבלון תבערה

15.6 - 20 שריפות מבלוני תבערה

16.6 - 4 שריפות מבלוני תבערה

17.6 - 4 שריפות מבלוני תבערה

1.7 - 4 שריפות מבלוני תבערה

2.7 - שריפה אחת מבלוני תבערה

3.7 - שריפה אחת מבלוני תבערה

25.7 - 3 שריפות מבלוני תבערה

6.8 - 4 שריפות מבלוני תבערה

16.8 - צבע אדום בשדרות ורקטה אחת שיורטה על ידי כיפת ברזל

21.8 - הפרות סדר המוניות לאורך הגבול

21.8 - לוחם מג"ב בראל שמואלי נפצע אנושות לאחר שנורה על ידי מחבל מטווח אפס ונפטר לאחר מכן

22.8 - נזק שנגרם לבתים בשדרות כתוצאה מירי מקלעים

23.8 - 3 שריפות מבלוני תבערה

25.8 - הפרות סדר לאורך גבול הרצועה

28.8 - 2 שריפות מבלוני תבערה

28.8 - חזרה של הפרות הסדר הליליות

וראש הממשלה בנט שתקף את נתניהו? הוא טרוד כרגע בדברים אחרים ובדיוק כמו קודמו הוא בחר - כל עוד מדובר בעוטף עזה, אפשר בהחלט להמשיך במדיניות ההכלה.

חמאס מזהה היטב את החולשה בצד הישראלי ולכן הוא ימשיך בהסלמה שהוא כל כך אוהב, הסלמה מדודה שמתישה את התושבים בעוטף ולא מזיזה למקבלי ההחלטות שחיים באזור גוש דן. מתי זה ישתנה? תושבי העוטף יאלצו להמתין שהצבע האדום יופעל בתל אביב או ירושלים.

רקטה מעזה לישראל
שיגור רקטה לעבר הארץ משטח רצועת עזה

נפתלי בנט
דין שדרות לא כדין תל אביב בניגוד להבטחתו. ראש הממשלה בנט | צילום: חיים צח, לע''מ

השנה שהביאה עמה הימור פוליטי ענק/ליאור קינן

מאז הפעם הקודמת שישבנו סביב שולחן החג עם תפוח בדבש ועד היום, המערכת הפוליטית עברה קצב מסחרר רצף של אירועים: מ"ליל החניונים" בכנסת והפלת ממשלת נתניהו-גנץ, דרך העזיבה המהדהדת של גדעון סער את הליכוד, הנאום בעברית של מנסור עבאס ועד לחילופי שלטון מהדרמטיים שהיו פה. שנה שהוכיחה שבפוליטיקה הישראלית - הכול אפשרי.

בפעם הראשונה זה יותר מעשור, בנימין נתניהו, שנדמה היה שתמיד יהיה לו עוד שפן לשלוף מהכובע, התיישב על כיסא ראש האופוזיציה. מפלגות ימין מובהקות כמו ימינה ותקווה חדשה כרתו ברית עם מפלגות השמאל, העבודה ומרצ. מפלגה ערבית הצטרפה לקואליציה ובראשה עומד ראש ממשלה עם שישה מנדטים בלבד.

ראש הממשלה ממשלה חליפי נפתלי בנט יאיר לפיד
זה המכהן וזה החליפי. בנט ולפיד | צילום: צילום: רויטרס

תהליך שהחל אביגדור ליברמן אחרי מערכת הבחירות הראשונה, אז בפעם הראשונה התנתק מגוש הימין ונתניהו, והמשיך ביועז הנדל וצביקה האוזר, הדופן הימנית של כחול לבן בהרכבה הקודם - הגיע לשיאו בשנה הזאת במהלך הדרמטי של גדעון סער, שעזב את הליכוד ונגס בנתח משמעותי מכוחו. הסיומת הייתה כמובן אצל נפתלי בנט ואיילת שקד שחצו את הרוביקון.

כמה מהשחקנים האלה לקחו הימור פוליטי ענק, כמו גדעון סער שאמנם סימן וי על המטרה שלשמה יצא למהלך, הזזת נתניהו ממקומו, אבל כבר עכשיו ההישג מבחינתו לא מתורגם לכוח פוליטי. במקרה של בנט, הוא אמנם טיפס לעמדה הבכירה והנחשקת ביותר עבור פוליטיקאי, אבל הפר בדרך כמעט כל הבטחה אפשרית (לא לשבת עם עבאס, לא לאפשר ללפיד להיות ראש ממשלה ברוטציה ועוד) ומשלם על כך מחיר כבד בלגיטימציה הציבורית עד כדי צורך לגבש אלקטורט חדש במקום זה שנטש.

גדעון סער
לקח הימור. שר המשפטים גדעון סער | צילום: צילום: רויטרס

ואלו גם כמה מהסיבות, שבגללן אפשר להמר שעד ראש השנה הבאה, כל עוד זה תלוי ברוב חבריה, וכל עוד בצד השני נמצא נתניהו שמהווה דבק המגע של הקואליציה, הממשלה תהיה עדיין אותה ממשלה. זאת למרות הפערים האידיאולוגיים העצומים, שבפחות משלושה חודשים כבר הורגשו היטב - מחוק האזרחות ועד התקציב.

בכוכבית גדולה צריך לשים תרחיש של מבצע צבאי רחב, כמו מבצע "שומר החומות" שבחודש מאי האחרון כמעט מנע את הקמת הממשלה, ובעתיד עלול גם להביא לפירוקה בהתחשב בהתבטאויות של חברי כנסת מרע"מ וממרצ.

זאת הייתה שנה שבעבור חלק גדול מהציבור הביאה בשורה - לא עוד ראש ממשלה עם כתב אישום פלילי, סוף סוף תקציב. עבור חלק גדול אחר - שנה של אכזבה עמוקה מפוליטיקאים שקיבלו את קולם על בסיס התחייבויות שהופרו. השסע, שלא נולד השנה, רק העמיק. ההסתה גברה, האבטחה תוגברה. זה אולי האתגר הגדול ביותר לשנה הקרובה, לממשלה שהבטיחה אחדות, שינוי וריפוי, שאליהם הדרך עוד ארוכה.

ממשלת בנט ממשלה נפתלי בנט יאיר לפיד בני גנץ אביגדור ליברמן
ממשלת בנט בכנסת | צילום: צילום: רויטרס

כך חזיתי בניסיון הפיכה בשידור חי/גיל תמרי

 זה היה יום רביעי קר בוושינגטון. עמדתי בשדרות פנסילבניה במרחק של כמה רחובות מן הקונגרס, במקום שמאפשר לי לצלם את כל גבעת הקפיטול במלוא הדרה, כרקע לשידור החי שלי למהדורה המרכזית.

שידרתי על העצרת חסרת המעצורים, שערך לעצמו הנשיא היוצא דונלד טראמפ על המדשאה הציבורית שמדרום לבית הלבן. עצרת שבדיוק הסתיימה בזמן השידור שלי ושבמהלכה הסיתו טראמפ, רודי ג'וליאני ובכירים נוספים את ההמון וקראו לו לעלות על גבעת הקפיטול כדי לוודא שטראמפ, ולא ביידן שניצח בבחירות, יוכרז על ידי הקונגרס כנשיא החדש של ארה"ב.

[brightcove_iframe video_id='news-additional-commentaries-part-2109051307' autoplay='0' credit='' desc='גיל תמרי על האירוע המרכזי שלו לשנת תשפ"א' poster='' kid='1_um9gmwp1' duration='61']

זה היה הזוי. טראמפ, שכבר 4 שנים קודם לכן הצהיר בעימות עם הילרי קלינטון כי יקבל את תוצאות הבחירות רק אם הוא יהיה המנצח, מימש את איומו. הוא לא הכיר בתוצאות וכמוהו לא הכירו בהן רבים מתומכיו שהגיעו באותו יום חמושים, משולהבים ונכונים לקחת בכוח את מה שהאמינו כי הוא שלהם ולהמליך את מנהיגם בניגוד להכרעת הבוחר.

תוך כדי השידור החי ולפניו, הם פסעו לידי בדרכם מן העצרת אל עבר הקפיטול – מגדפים את התקשורת – וגם אותי. כשהבינו שאני כתב מישראל, הם עצרו והסבירו לי כי טראמפ ניצח והם צועדים לקונגרס כדי לוודא שהמחוקקים יאשררו את זה. באותה שעה החלו להגיע הדיווחים הראשונים על הפריצה האלימה של תומכי טראמפ אל תוך הקונגרס, מרחק של כמה רחובות מהמקום שבו שידרתי.

העמסתי את ציוד השידור על הכתפיים וצעדתי יחד עם ההמון הנוהר. היו שם עשרות אלפים על המדשאה שלמרגלות הקפיטול. בעקבותיהם טיפסתי על גדר האבן כדי לקצר את הדרך ללב ההתפרעויות. מישהו מהם הושיט לי יד כדי לעזור לי. כשהגעתי לכניסה לבית הנבחרים ראיתי את סימני הדם הטריים של אותה אישה שפרצה את הדלתות בפנים בניסיון להגיע ללכוד חברי קונגרס ונורתה על ידי אחד השוטרים.

Supporters Of U.s. President Donald Trump Gather In Washington
תומכי טראמפ מנסים לפרוץ לקונגרס | צילום: רויטרס

דונלד טראמפ בוועידת CPAC | צילום: רויטרס

אם השוטר לא היה עוצר בעדה, היא והמתפרעים היו מגיעים לחברי הקונגרס ופוגעים בהם. ההמון הזועם שעט פנימה. יכולתי להיכנס בעקבותיו. בכאוס ששרר, איש לא היה עוצר בעדי. אבל קיבלתי החלטה בשנייה אחת – להישאר בחוץ: להציב את המצלמה, להפעיל את ציוד השידור החי ולהתחיל לשדר את מה שרואות עיניי. זה היה אחד השידורים הדרמטיים של חיי. שני אולי רק לשידור של פיגועי 11 בספטמבר 2001.

הצלחתי לראיין אחדים מהפורעים בפנים שיצאו החוצה. אחד מהם השתמש גם בהיותי יהודי כדי להפיץ תיאוריות אנטישמיות בשידור חי. השידור נמשך שעות. כשאני נודד ממקום למקום ומשדר את המראות הקשים, האש המיתמרת. זה היה ניסיון הפיכה בשידור חי.

כשחיילי המשמר הלאומי והשוטרים הדפו לבסוף את הפורעים והצליחו להוציא אותם החוצה – חשתי הקלה. אני זוכר ששחררתי אנחת רווחה. הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם לא נפלה. היא רעה, כמעט והתמוטטה, אבל ניצחה ברגע האחרון ושרדה. זה היה בשישה בינואר 2021 ואני "זכיתי" להיות שם כעיתונאי ולראות זאת במו עיני. זהו הרגע שאקח איתי מן השנה הזאת ובעצם מ-23 שנות הסיקור שלי מוושינגטון הבירה. תכלה שנה וקללותיה.

אחד בספטמבר שלי/ליאור ורוצלבסקי

ההתרגשות לקראת אחד בספטמבר התחילה במקרה שלי כבר באחד בספטמבר הקודם. אז, כשצילמתי לכתבה על פתיחת השנה את ילדי כיתות א' נפרדים מההורים, חשבתי על יותם שלי, בני הבכור, שבשנה הבאה יצעד צעד קטן בשערי בית הספר הגדול.

[brightcove_iframe video_id='news-additional-commentaries-part-2109060912' autoplay='0' credit='' desc='ליאור ורוצלבסקי מלווה את בנה לכיתה א′' poster='' kid='1_an51l6yi' duration='196']

ככתבת חינוך, הבחירה באחד בספטמבר היא די מתבקשת. תאריך שמסמן את אחד מרגעי השיא של השנה עבור התלמידים, המורים וכמובן ההורים, שאחרי חופש ארוך מדי סופרים את השניות למשמע הצלצול הגואל. במקרה שלי, הצלצול הראשון גואל פעמיים - גם מעומסי עבודה חריגים לקראת פתיחת השנה וגם מהמאמצים להפיג את השעמום בחום יולי-אוגוסט לילדיי הפרטיים. על פניו, לא מעט סיבות טובות להתרגשות כפולה.

ובכל זאת, ככל שהתקדמה שנת הלימודים ומספר הפתיחות המחודשות של בתי הספר והגנים נסק, עם עוד ועוד סגרים ומעברים מהכיתה לזום ומהזום בחזרה לכיתה – נדמה היה שפתיחת תשפ"ב תהיה בסך הכול "עוד פתיחה", עוד כתבה בסדרה ארוכה של כתבות "בחזרה לבתי הספר", לא מאוד חגיגית ולא מאוד מרגשת.

בנט ושאשא ביטון בפתיחת שנת הלימודים
בנט ושאשא ביטון בפתיחת שנת הלימודים

העייפות הכללית של מערכת החינוך והציבור בכלל מהמגפה חלחלה גם לעבודה שלנו ומשהתברר שמדובר בפתיחה של שנה נוספת בסימן מסכות ובדיקות, הציפיות לאירוע חגיגי נגוזו כליל.

למרות הכול, ברגע האמת, אני מודה, אפילו אני הופתעתי מעוצמת החוויה. גם בגלל הקסם המיוחד של יום פתיחת השנה אחרי חודשיים של חופש, קסם שגם הקורונה, מתברר, לא הצליחה לשחוק, וגם בזכות יותמי הקטן שפתאום גדל כל כך.

הבטן התכווצה כשצפיתי בו עם הילקוט העצום על גבו, צועד בפנים מוארות דרך שער הבלונים לעבר התחלה חדשה, התחלה שהוא וכל תלמיד ותלמידה בישראל זכאים לה, עם קורונה או בלי. וכשברקע מילות השיר של עלי מוהר ויוני רכטר, שכבר הפך למעין המנון לא רשמי לאחד בספטמבר, מתנגנות ולוחצות על בלוטת הדמעות, הלב מתמלא באומץ ושמחה על כך שלמרות הכול השנה נפתחה.

אז הרגשתי בדיוק כמאמר השיר ש"גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד שרים הילדים על שנה חדשה, כל עוד הכול מתחיל פה שוב מהתחלה".

בלב ישראל – תחושת הביטחון אבדה/עמרי מניב

מבצע שומר החומות הזכיר לי הרבה יותר את מאורעות אוקטובר 2000 מאשר את צוק איתן או עופרת יצוקה. הזיכרון הקולקטיבי שילווה אותנו מהאירועים האלה לא יהיו סביב ירי הרקטות מעזה, אלא סביב הלינצ'ים במרכזי הערים בישראל, התחושה של אזרחים שהם לא מוגנים בעיר שלהם, ברחוב שבו הם גרים, גם בתוך ביתם.

האינתיפאדה השנייה החלה תהליך, שבו האלקטורט של השמאל הלך והידלדל והאמון והעניין בהסכם שלום עם הפלסטינים דעכו. מאורעות אוקטובר ההוא פוררו בזמנו גם את היחסים בין יהודים לערבים בתוך המדינה – רק שנים של עבודה קשה הביאו לאיחוי מסוים.

[brightcove_iframe video_id='news-domestic-articles-part-215132123' autoplay='0' credit='' desc='' poster='' kid='1_y6wrdtzv' duration='45']

היציאה של אלפי ערבים ללינצ'ים ופוגרומים בשכנים היהודים ברחובות הערים המעורבות השיבה את תחושת הפחד הבסיסי, התחושה שברגע שהם רק יוכלו, הם ירצחו את כולנו. העובדה שלמנהיגי הציבור הערבי לקח זמן רב להגיב, לגנות ולהבהיר שזו דרכו של מיעוט קטן, גם היא תרמה לדליקה.

במקביל, מה שקורה מדי פעם במרכז העיר ירושלים זלג לערים רבות - בריונים יהודים מאורגנים היטב עם נשקים קרים ארגנו לינצ'ים בערבים באשר הם ורוקנו ערים במרכז הארץ מערבים מפוחדים.

גם אני חוויתי את האלימות מקרוב, מקרוב מאוד, בעוצמה שמעולם לא חוויתי כעיתונאי. בבת ים ובשכונת התקווה, בריוני הימין הקיצוני שתודלקו בהסתה על התקשורת העוינת, איימו עליי ותקפו אותי פיזית.

באחת מסמטאות יפו בשכונת עג'מי זה כבר עלה מדרגה, בסביבות אחת בלילה, בדרך למשפחת הילד שנפצע קשה מבקבוק תבערה, כעשרה צעירים ערבים תאווי נקמה (היו בטוחים אז שיהודים הם שעומדים מאחורי המעשה) עצרו את הרכב שלי, היכו אותי בפנים ואחד התיז גז פלפל לעיניי. אם לא הייתי לוחץ על דוושת הגז (נסו לנהוג עם פלפל בעיניים, רק האדרנלין השאיר מעט עיניים פתוחות וכואבות), זה כנראה היה מסתיים רע בהרבה.

התפרעויות בלוד
התפרעויות | צילום: דוברות המשטרה

המבצע הזה חשף גם את ערוותה של המשטרה - כמו תסריט האימה של הבנקים, מצב שבו כולם מבקשים למשוך את כספם בו זמנית ומגלים שלבנק אין כסף לכולם והוא קורס, כך קרה למשטרה. היא לא הייתה מסוגלת לתת מענה לגל אלימות נרחב ששטף את הרחובות בעשרות ומאות מוקדים בו זמנית, גם לא עם כוחות המילואים שלה.

בלוד ביצעו ערבים פוגרומים כמעט בלי הפרעה, תושבים שחייגו 100 בעכו קיבלו מענה מפוחד של השוטרים שסירבו להיכנס לעיר העתיקה ולמנוע הצתות מבנים על יושביהם, בבת ים קיבלו השוטרים תכתובות מתוך קבוצות מזוהות עם ארגון להב"ה עם שעות ומטרות מדויקות, אך לא מנעו מהם להם לבצע לינץ' במרכז הטיילת, בלי ששוטר אחד נמצא בסביבה. בעיקר גילינו שהמשטרה לא מסוגלת לתת מענה להתפרעויות בסדר גודל בינוני.

תחושה של פחד מהשכנים ואי אמון ביכולת של המדינה שלך להגן עלייך זו תחושה בלתי נסבלת, שרק מעמיקה את השנאה. תהליך של החזרת האמון הוא רב שנים וצריך לכלול מפגשים ומחוות בין יהודים לערבים ברמה העירונית והקהילתית יחד עם תוכנית לאומית שתספק למשטרה כלים להתמודד עם אלימות נרחבת ברחבי הארץ. עד כה, אני לא מרגיש שאנחנו אפילו בתחילת תהליך שכזה.

הכול בזכות איציק/ישי פורת

זו הייתה שנה עמוסה מאוד בשבילי מבחינה אישית ומקצועית. כשמתסכלים אחורה על השנה שחלפה וצריך לבחור בפינצטה את האירוע המשמעותי, בדרך כלל זו משימה לא קלה בתוך ערימות של סיפורים ודרמות.

[brightcove_iframe video_id='news-additional-commentaries-part-2109051308' autoplay='0' credit='' desc='ישי פורת על האירוע המרכזי עבורו בשנת תשפ"א' poster='' kid='1_v9clwa6v' duration='82']

בשבילי הבחירה הפעם הייתה פשוטה. זהו הרגע, שבו בחרתי לחשוף בשידור חי שנפצעתי בצבא בפעילות מבצעית בשכם ומעבר לנכות והצלקות שמאתרות את גופי, נותרה צלקת אחת שלא רואים והיא הולכת איתי לכל מקום.

זה לא היה פשוט עבורי לחשוף את עצמי קבל עם ומהדורה מרכזית, רשתות חברתיות והרבה ריאיונות שהוצעו בעקבות החשיפה האישית. מי שמכיר אותי, ודאי הופתע שבחרתי בדרך הזו אחרי שתיקה של 14 שנים.

השתיקה הרועמת הזו, שאותה אני חי יום יום, התפוצצה בשידור החי בערב, שבו איציק סעידיאן החליט להצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום במחאה על הטיפול בו. אלמלא המקרה הזה, הייתי נושא עימי את קשר השתיקה עוד שנים רבות, אבל לא יכולתי עוד לשמור בבטן.

[brightcove_iframe video_id='the-main-edition-articles-part-2104130743' autoplay='0' credit='' desc='ישי פורת מספר על פציעתו בצבא' poster='' kid='1_u30wl5mi' duration='157']

זה היה חזק ממני. ראיתי ושמעתי מלוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית על ביזוי והשפלות שחוו בוועדות הרפואיות ובעיקר ניסיתי להבין איך ייתכן שרופאים, שיושבים שם מול לוחמים, רואים בהם לעיתים תחמנים, גזלנים, שקרנים ונוכלים. את המשוואה הזו חייבים לשנות באופן בהול וניסיתי דרך החשיפה בשידור להוביל לכך.

איציק היה מוכן להקריב את עצמו לטובת הכלל, הוא ידע שהוא מוותר על עצמו עבור מהפכה שתתחולל. הוא עדיין נאבק על חייו ואני מתפלל יום יום לרפואתו. הלוואי שהשנה הזו, הבאה עלינו לטובה, איציק יקום על רגליו והלוואי שבשנה הזו נראה את הזעקה שלו מביאה ליחס הולם וראוי לאלו שחירפו את גופם למען המדינה, אך נפשם נותרה זרוקה מוטלת ברחובות עזה, שכם, ג'נין ולבנון.

איציק סעידיאן, נכה צה''ל הסובל מפוסט טראומה שהצית עצמו
איציק סעידיאן

הפצצות המתקתקות שלא נותנות לישון/מאור צור

האירוע המשמעותי ביותר מבחינתי השנה, הוא חשיפת פרשת הסוחט, החשודים בעבירות מין וצו איסור הפרסום. כבר כמה שנים שאני בוחר להאיר את הצד האפל של התעללות ופגיעה מינית בילדים ובני נוער. אם להיות בוטה, אומר שרשויות החוק מפקירות את הילדים לטורפים מיניים גלויים וסמויים, שלא חלמנו שיוכלו להגיע לעשרות קורבנות קטינים, מבלי שאף אחד עוצר אותם.

[brightcove_iframe video_id='news-additional-commentaries-part-2108050956' autoplay='0' credit='' desc='מאור צור על פרשת הסוחט וצו איסור הפרסום' poster='' kid='1_5a7ayh51' duration='90']

בפרשה הזאת נחשפה הקלות הבלתי נסבלת שבה מתייחסים לפצצות מתקתקות, לאנשים מבוגרים, בתפקידים שונים, לעיתים כאלו שבחיים לא היית חושד בהם וקבעו מפגשים מיניים לכאורה עם קטין או קטינה בני 15 למטרות מין לעיתים תמורת תשלום.

אותם אנשים, שחלקם עובדים עם ילדים עד היום בלי הפרעה, אף קיבלו חיסיון על השם שלהם. אסור לנו - הציבור, ההורים, המשפחה לדעת מי הם אותם אנשים ובכך אנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו. הם מסתובבים חופשי כבר כמעט שלוש שנים. למה? באיזו רשות אתם, המשטרה והפרקליטות ובית המשפט, לקחתם החלטה שבה אתם מטילים עליהם חיסיון ולא מזהירים אותנו הציבור, בהודעה חלקית, בהודעה עלומה, במשהו.

תתארו לכם מה יקרה אם נדע שאותם אנשים, שישבו בחדרי החקירות של המשטרה והיו בפרקליטות ואז עמדו בבית המשפט המחוזי בלוד וסיפרו והעידו שהם באו לפגישה כדי לקיים יחסי מין עם קטינים ובמשך השלוש שנים האחרונות תחת חיסיון החוק, פגעו בילדים וריסקו את הנפש שלהם?

אגיד לכם מה יהיה - האדמה תרעד. יהיה כאן זעם ציבורי שלא נראה כאן הרבה זמן. ההיסטוריה מלמדת כי אם החוק לא מגן על האזרחים, האזרחים יהיו אלה שיקחו את החוק לידיים.

אלעד בן נון
אלעד בן נון

יש שני צדדים: הסוחט אלעד בן נון, שעומד למשפט כבר שלוש שנים וראוי שיישב בכלא. הצד השני הוא החשודים בעבירות המין. כבר שלוש שנים שהפרקליטות לא קיבלה החלטה בעניינם האם לסגור את התיק או להגיש כתבי אישום. לשניהם יש את אותן ראיות.

כשפרסמתי את הסיפור, הפרקליטות עשתה הכול כדי להרדים אותו: טענו שאין ראיות נגד אותם אנשים, טענו שהסוחט הוא עבריין והוא מושך אותנו ומשתמש בתקשורת ועוד טענות שלא עושות חסד. טעיתם? תתקנו.

לפני שבוע הצלחתי להגיע לחומרי החקירה בתיק וחשפתי את העדויות של אותם חשודים. החוקרים אומרים להם שיספרו חופשי מה קרה כי הם בכלל לא מחפשים אותם, אלא את הסוחט בכלל. מתברר שלמרות טענת הפרקליטות שאין ראיות - דווקא יש ראיות. יש הודאות של החשודים שמודים במעשים שלהם, יש הקלטות שיחות ויש ויש ויש...אבל כתבי אישום נגד אותם אנשים או טיפול מערכתי אין.

לצערי, החג הזה לא אשב בנחת וברוגע עם ילדיי סביב השולחן. לצערי, החג הזה אהיה מוטרד. איך אני מגן על הילדים שלי? מה המסר שמערכת אכיפת החוק, בתי המשפט והפרקליטות מעבירה לאותם אנשים שתוקפים ילדים? ואיזה מסר זה מעביר לנו הציבור, שמערכת החוק כשלה והילדים שלנו מופקרים?

הפרקליטות הודיעה שבימים אלו היא בוחנת מחדש את חומרי הראיות נגד אותם חשודים ותשקול אם יש להגיש נגדם כתבי אישום. אנחנו ממתינים, לצערי בזמן הזה הפצצות המתקתקות עדיין מסתובבות חופשי ולא ברור אם פגעו בילדים נוספים. לא ברור מה הנזק שכבר גרמו. בכל יום שהפרקליטות לא מחליטה, נפש של ילד עלולה להיפגע.

השנה שבה המדע ניצח בגדול/יוסף ישראל

אתחיל בגילוי נאות: תגליות מדעיות לרוב לא מצליחות לטלטל אותי. חדשות החוץ מלאות בכוכב לכת חדש שנמצא, מין אנדמי של תולעת שנצפה לראשונה באנטרקטיקה או אפילו פריצת דרך לתרופה חדשה ל-HIV או לסרטן. זאת אולי דלות מחשבתית אבל זה טבעי, ככה אני לפחות חושב, מה שלא נוגע בך ובטרדות היומיום שלך - לא מצליח לעמוד ברף העניין.

אם השנה שעברה הייתה השנה, שבה נחשפנו למונחים כמו גידול אקספוננציאלי, סטורציה וחלבון ספייק, השנה אלה היו ה-mRNA והנוגדנים. המדע ניצח ובגדול ונגד כל תחזיות, המומחים שצפו לנו עוד המתנה ארוכה עד הזריקה המיוחלת. מודה ומתוודה: לא האמנתי שנגיע לראש השנה כשבעולם כולו מציינים 40% מחוסנים נגד הקורונה.

חיסון נגד קורונה
חיסון נגד קורונה | צילום: רויטרס

היו גם תופעת לוואי לניצחון המדע. זאת גם הייתה השנה, שבה נחשפנו לעליבותם של מכחישיו של המדע. אותם אלה שהכחישו את קטלניות הקורונה בתש"פ, הם אלה שהכחישו את היכולת האנושית לפתח חיסון נגדה בתשפ"א.

אני לא מדבר על מי שחושש מסיבותיו שלו (למרות שאני לא מצליח להבין איך פחד מחיסון יעיל ובטוח גובר על פחד ממחלה קשה שעלולה להביא לפגיעה גופנית קשה או למוות), אני מדבר על אלה שהתאהבו בשדים ובקונספירציות. אלה שמנסים בגסות למנוע ממנו להמשיך בחיי השגרה המבורכים, ובדרך צועדים על גופות.

לאחרונה, מתוך סקרנות, נכנסתי לקבוצת הפייסבוק הידועה של קהילת "תיאוריית העולם השטוח" (ממליץ בחום, ולו רק כדי להבין שאין גבול למוח האנושי ואין גבול לטמטום שלו). הלכתי למשתתפים הפעילים יחסית ונכנסתי לפרופיל האישי שלהם: כל הדפים שלהם מלאים בתיאוריות של מתנגדי החיסונים. מתאם מושלם. את המסקנות שכל אחד יסיק בעצמו.

זאת גם הייתה השנה ששוב נחשפנו לחוסר השוויון העולמי. בזמן שאנחנו בישראל (תודה לאל ולמומחי הבריאות) מתחסנים כבר בחיסון שלישי, במדינות אחרות עדיין לא התחילו להתחסן בראשון. זאת צריכה להיות מטרת העל של האנושות בשנה הקרובה: חיסון המדינות העניות, גם מוסרית, אבל גם תועלתנית – רק עם עולם מחוסן נוכל לנצח את הקורונה.

ה"אירוע הלבבי" שהתברר כתקיפה של ממש/יוסי אלי

זה קרה ב-25 במרס: קיבלתי טיפ שהשף שלום קדוש מאושפז במצב קשה מאוד לאחר שהותקף על ידי גנב שניסה לגנוב ממנו מזומן מהרכב. לא האמנתי בתחילה. הרי האירוע קרה לפני שלושה ימים. אבל אז הבנתי מה קרה: עד לאותה הנקודה, המשטרה חקרה את האירוע, שבו הותקף השף קדוש, כאירוע לבבי שבו הוא לקה.

[brightcove_iframe video_id='news-news-flash-part-213261755' autoplay='0' credit='' desc='תקיפת השף שלום קדוש' poster='' kid='1_kgmyv5wy' duration='170']

הלכתי לתחנת הדלק שבה התרחש האירוע הקשה, ביום חתונתו של בתו של השף קדוש. הוא עצר בתחנת דלק ובתיעוד שחשפנו אפשר לראות שהגנב פשוט מטיח אותו על הרצפה והוא נפגע קשות בראשו ונאבק על חייו.

התיעוד בתחנת הדלק זעזע אותי. רואים פה שהמשטרה פשוט לא התייחסה לאירוע הזה בצורה רצינית. עד שנחשף שמדובר בשף בעל שם עולמי ועורר סערה ציבורית, זה נותר בגדר "אירוע לבבי". רק אז החלה המשטרה לחקור את האירוע כאירוע של חבלה. רק אחרי הפרסום נתפס התוקף והואשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש.

עד היום נלחם קדוש לחזור לתפקוד מלא. אבל אירוע מהסוג של התקיפה של השף קדוש, אני לא אשכח בהחלט.