המסע הארוך לחילוץ האב והסבתא משדה הקרב באוקראינה
אביה של אולגה סירב בתוקף להתפנות מקייב. עמו הייתה סבתה בת ה-89 שלא הייתה יכולה לנסוע לבד. לאחר מאמצים כבירים ומסע ארוך לגבול פולין, השניים חולצו. אולגה כותבת על הקשיים והאיחוד בטור אישי
שמי אולגה, נולדתי באוקראינה וכיום עובדת בחברת "טבע". אחיי ואני עלינו לארץ לפני כמה שנים, אך ההורים שלי וסבתי החליטו להישאר באוקראינה. כשפרצה המלחמה, הייתי מוטרדת מאוד ממצבם של הוריי והתקשרתי לאבא שלי בשעה שש בבוקר כדי להגיד לו שהוא חייב להיזהר ולחפש מקלט. אבל בשעתו הוא ביטל אותי ולא נשמע מוטרד במיוחד. לאחר מכן אמי ששהתה בארץ כדי לפגוש את האחיין החדש שלי – הצטרפה אליי בקריאה שהמצב חמור והוא חייב לעזוב את העיר.
כך היה בכל הימים הראשונים למלחמה, כשאני ומשפחתי מפצירים מאבי לעזוב את קייב ולחצות את הגבול לפולין ובכך להצטרף לשאר המשפחה בישראל. ניסיתי להסביר לו שזה מסוכן והמצב רק יסלים יותר, אבל שום דבר לא גרם לו לזוז. חשוב לציין כי ההחלטה שלו לא נגעה רק אליו. בשל התעקשותו סבתי בת ה-89 הסובלת ממחלת לב לא יכלה לנסוע לבדה.
למזלי יש לי לא מעט חברים באוקראינה ובישראל והחלטתי לעשות הכול כדי להוציא אותם משם. מתוך בירור עם מכרים נתקלתי ביוזמה לארגן אוטובוס חילוץ מקייב לגבול פולין. הם היו זקוקים למימון האוטובוס ואני כמובן תרמתי גם כדי לוודא שבאוטובוס יהיו מקומות לאבא וסבתא שלי. זה לקח כמה שעות כדי לגייס את הסכום הנדרש, אבל גם אז אבי לא שש לעזוב.
החלטתי לפנות לנציג משאבי האנוש בעבודה שחיבר אותי ישירות לאיתן ויובל שמנהלים את חדר המצב שטבע פתחו באוקראינה, הנועד לחילוצם של מאות עובדיה במדינה. הם הבטיחו לי שמשפחתי תטופל ברגע שיגיעו לגבול. אמרתי לאבי שכל מה שעליו לעשות הוא לעלות על האוטובוס עם סבתא שלי ויטפלו בהכול עבורם – יקבלו אותם בפולין וידאגו להם למלון במקום בטוח, הכול מסודר להם, רק להגיע, אבל הוא עדיין לא היה מוכן לעזוב.
לשמחתי, בבוקר שבו יצא האוטובוס אבי סוף כל סוף הסכים איתי ועלה על האוטובוס לפולין. אני לא יודעת מה גרם לו לשנות את דעתו בין לילה, אבל היום אני מבינה עד כמה קשה לעזוב את המדינה שלך בזמן מלחמה. לפעמים ההחלטה הרציונלית והמתבקשת לא כל כך קשה ליישום בפועל. אבל כמובן שהוקל לי מאוד ברגע שאבי הסכים לצאת משם ולעלות וידעתי שמרגע שגמלה ההחלטה בליבו שאר המסע יעבור בשלום משום שאם הוא התעקש כל כך להישאר – הוא בוודאי יתעקש לעזוב באותה מידה של יעילות.
והמסע אכן היה מפרך. רק להגיע אל הגבול ולחצות היה מסע של יותר מ-6 שעות במדינה שנמצאת תחת הפגזות כבדות. ואז הגיעה הבירוקרטיה והניירת ואני לא יודעת מאיפה מיגל, קצין הביטחון הספרדי של שליווה אותנו שנשלח לעזור בשטח בפולין, אזר את הסבלנות הנדרשת לתהליך. מיגל לא רק חיכה להם בגבול לכל משך הנסיעה אלא גם דאג לסמס לאבא שלי (ואליי) כדי לוודא שאנחנו רגועים.
השעה הייתה אחרי חצות כשקיבלתי את התמונה ממיגל. הוא היה עם אבי וסבתי בצד הפולני של הגבול, לפני שהסיע אותם למלון. מרוב שאבי היה כל כך נרגש, הוא לגמרי שכח את האנגלית שלו, אבל בכל זאת הצלחנו לשמור על התקשורת.
זה היה הלילה הראשון מאז שהמלחמה התחילה שסוף סוף הצלחתי לישון. בבוקר שאחרי, מיגל עזר לסבתא שלי לקבל הארכה של הדרכון שלה בלובלין כדי שתוכל לעלות לישראל. עכשיו, כולנו מאוחדים בישראל.