שגרת לוד המדממת: להאשים את התושבים - ניתוק מהמציאות • דעה

אין כמעט בית בלוד שלא בוכים בו על יקיריהם שנרצחו בעקבות אלימות בחברה הערבית. המשטרה טוענת שהיעדר תלונות ואי שיתוף פעולה לא מסייעים לה. אבל זוהי תפקידה של המשטרה לעצור את הפשיעה בעצמה

זירת רצח העיתונאי באום אל-פחם
ארכיון | צילום: פלאש 90

כמה עוד אפשר? רצח רודף רצח בחברה הערבית. שוב פעם העיר לוד בכותרות. הפעם אם ובתה. זה כבר הפך לשגרה. לוד היא עיר מדממת. כמעט ואין בית שהוא לא מדמם, שאין בו אבא או אימא אח או אחות שבוכים על יקיריהם.

התושבים מיואשים, חלקם מחליטים לנטוש את העיר ואפילו את המדינה כולה. עד מתי? ואין מה לבוא בטענות לתושבים עצמם בחברה הערבית. הפשיעה קיימת ונמצאת בכל רגע ורגע, הנשק הבלתי חוקי נמצא בכל מקום, הכול שקוף וברור מאליו.

מנאר וח'דרה הווארי וזירת הירי בלוד
מנאר וח'דרה הווארי וזירת הירי בלוד | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

אנשים מפחדים פחד מוות על חייהם כשהם נמצאים במקום שאמור להיות הכי מוגן - בבית שלהם. הם יודעים שאין מי שישמור עליהם אם הם יעזו ללכת ולהתלונן כמו שאזרח נורמטיבי אמור לפעול. להגיד לאותם תושבים באותן הערים המדממות הללו  "לכו להתלונן למשטרה", ״אתם לא משתפים פעולה מספיק עם המשטרה" – זה ניתוק מוחלט מהמציאות.

רק שלשום נרצח נידאל אגברייה, עיתונאי מוכר באום אל פחם, שגם הוא התלונן בעבר. תפקידה של המשטרה לעצור כבר את הפשיעה הנוראית הזו בעצמה: מבלי שאזרחים יחששו לחייהם, לשמור על ביטחון מלא של כלל התושבים ולהחזיר לתושבים את האמון במשטרה שכבר מזמן אבד - ובעיקר למנוע את הרצח הבא שככל הנראה כבר ממש מתקרב. מהמצב הנוכחי הזה כבר אין לנו יותר לאן להתדרדר.