מאבד את זה באמצע • איך היתה ההופעה של מארק רונסון?

מארק רונסון היה צריך לבכות כדי לגרום לי להתרגש קצת בהופעה השניה שלו בישראל, שהתקיימה הלילה בת"א. זה קרה כמה דקות לפני סוף הערב, אחרי שבוי ג'ורג', אחד מהאורחים הרבים שרונסון הביא איתו לגני התערוכה, סיים לבצע את "Do you really want to hurt me" של מועדון תרבות, ורונסון התחיל לדבר על איימי ויינהאוס, ועל איך הוא ניסה לשכנע אותה לבוא איתו להופעה בישראל כמה שבועות לפני שהלכה לעולמה. הוא עמד על העמדה שלו בטי-שירט בלבד, בלי המקטורן והפאסון שעטפו אותו במשך כל הערב, מצלמת הוידאו של הבמה מרחה אותו על המסך שלצדה במימדי ענק, ואפשר היה לראות דמעה סוררת שהשתחררה בזמן שהוא ביקש מהקהל לעשות רעש לאיימי לקראת השיר הבא, הקאבר של צ'רלי וולר מהראמבל סטריפס ל-"Back to Black" של ויינהאוס, זה שלדעתה, כמו שהוא סיפר, היה טוב יותר מהביצוע המקורי.

אז לא בטוח שאיימי צודקת - באופן אישי אני מעדיף את קול זמרת הנשמה שלה ואת הכינורות של המקור על פני הגיטרה האקוסטית והשירה של וולר - אבל לפחות זה שחרר איזה פקק, והזרים לשני השירים שסגרו את ההופעה, "Valerie" של ויינהאוס והלהיט המעולה "Bang Bang Bang" מ"רקורד קולקשן" של רונסון, מספיק אנרגיה כדי לסיים את הערב בקליימקס אמיתי.

זה לא ששאר הערב היה גרוע, כן? אבל עדיין, תחושה מסוימת של אכזבה נרשמה כמעט אצל כל מי שדיברתי איתו והיה גם בביקור הקודם של רונסון בישראל, לפני שלוש שנים. רונסון מודל 2008 הגיע לזאפה כשהוא ברגע הכי נכון בקריירה שלו, והעיף את התקרה עם הקאברים של Version, נבחרת אדירה של אורחים ודם מלא ברוקנ'רול. לגני התערוכה הוא הגיע אמנם כשהוא כבר מעט פופולרי מדי מכדי להיחשב לוהט באמת, אבל עם תנאי פתיחה שאמורים להיות אפילו טובים יותר מכל בחינה אחרת: המימדים של ביתן 1 והיקף הקהל מתאימים יותר לסאונד של רונסון ממועדון קטן כמו הזאפה, הרפרטואר חוזק בכמה שירים טובים מהאלבום האחרון, עיצוב הבמה היה אחד המושקעים שראיתי והביזנס אינטרנשיונל הם כבר להקה של ממש, ולא אוסף מאולתר של מוזיקאים.

התוצאות, לעומת זאת, היו פחות מרשימות: אחרי החימום של טייגר לאב המקומיים, הערב התחיל בפתיחה אנמית לגמרי עם "Circuit Breaker" האינסטרומנטלי, כשרונסון מתחבא מאחורי הקונסולה שלו, התרומם קצת עם "Lose It" מרקורד קולקשן בהשתתפות קורט מהצמד פלסטיק ליטל (הזכור לטוב מההופעה הקודמת) ואחריו "The Bike Song" בו הצטרף קייל פלקונר מ-The View - ואז דעך לשרשרת ביצועים פחות מלהיבים שהסתיימה בדי.ג'יי סט קצר, שהרגיש מעט תלוש באמצע ההופעה, הרים את רוב הקהל אבל גרר חרחורי בוז מכיוון מביני העניין. בהמשך, הביצועים של אלכס גרינוולד מפאנטום פלאנט ל-"Just" ולהיט פסקול ה-O.C. "קליפורניה" בעיקר חילצו געגועים לקראוד סרפינג חסר המעצורים שלו מלפני שלוש שנים, והליווי האלקטרוני של MNDR גרם לי לרצות לתפוס את חטיבת כלי הנשיפה הקרובה ולגרור אותה אל הבמה.

אז רונסון התקדם לא מעט בשלוש השנים האחרונות, צמח ממפיק מבריק שיודע גם לעשות קאברים מהפנטים למוזיקאי עם חומרים מקוריים שנוגע בכל הצדדים של היצירה, וגדל משם שמביא כמה מאות אנשים לשתי הופעות בזאפה לכוכב שמעמיס את גני התערוכה - אבל בדרך קצת נפל בקלישאת אמן האינדי שמתמסחר ומאבד את הקסם של תחילת הדרך לטובת הפקה נוצצת מדי ועם פחות מדי נשמה. מצד שלישי, 20 הדקות האחרונות של ההופעה, עם הנוכחות הכובשת מאוד של בוי ג'ורג', הרוח המרחפת של איימי ויינהאוס והדמעה של מארק שויתר לרגע על השריון, גם עזרו לגמור את הערב יפה וגם השאירו מקום לתקווה שזאת רק עוד תחנה שהוא צריך לעבור, בדרך למקומות מעניינים יותר.

מארק רונסון והביזנס אינטרנשיונל, גני התערוכה בת"א, חמישי 25.8

>>> רונסון בישראל: "אני מאמין בשלום"

>>> רוקד שבעה: היינו בהופעה שלו גם בלונדון

>>> מיי גאד: אמנים ממליצים על מארק רונסון