חשיבותה של רצינות • איך "בוקר טוב אדון פידלמן"?
סרטו של יוסי מדמוני מציג את הפער בין שני עולמות ללא תוספת הסוף ההוליוודי, אלא בסיפור עדין שלא תמיד נגיש עבור הקהל שצמא לסיפוק רגעי. דני סגל משחזר
"בוקר טוב אדון פידלמן" הוא לחלוטין סרט אולד סקול. הוא אולד סקול בתחום העיסוק שלו, הוא אולד סקול בדרך שבה הוא עשוי, והוא אולד סקול במסרים שלו. גיבור הסרט הוא רסטוראטור של רהיטים עתיקים, וכמוהו, גם יוסי מדמוני הבמאי ("בת ים ניו יורק"), שמנסה להחיות דרך הסרט שלו עולם קולנועי אחר, ישן יותר, וטוב יותר. עולם בו האסתטיקה הוויזואלית והקצב לעיתים חשובים יותר מהדרמה. עולם שמעדיף שתיקות על דיאלוגים, וניואנסים מילימטריים של הבעות פנים על עימותים חזיתיים. עולם שלוקח את עצמו ואת הדמויות שלו ברצינות. עולם נטול הומור, אך עשיר ברומנטיקה.
ששון גבאי, בתפקיד יוצא מן הכלל, מגלם את אדון יעקוב פידלמן, בעל המלאכה המזדקן, שסדנתו היא חייו ומלאכתו כבודו. כששותפו לעסק, מקסים מלמוד החברותי והמעשי ממנו נפטר, מנסה בנו של פידלמן נוח (נבו קמחי) לשכנע את אביו לסגור את העסק, ולבנות תחתיו בניין קומות שיפרנס את שניהם יפה. אבל אין עם מי לדבר - האב והבן שונים זה מזה בתפיסתם, ובעוד נוח הוא מטריאליסט פרקטי שמתייחס לסדנה כאל עסק לא רווחי, עבור פידלמן החולמני מדובר במפעל חיים ובמלאכה שוות ערך לאמנות הגבוהה ביותר. פידלמן לא מוכן לשמוע על סגירת הסדנא, ובמקום זה מנסה להבין כיצד הוא עומד לממן את משך פעילות העסק ומחפש בין כרישי ההלוואות של שוק לווינסקי, שם ממוקמת הסדנא.
פידלמן איננו לבד בחיבתו לעבודת הרסטוראציה העדינה והמפרכת. שותף לו צעיר בשם אנטון (הנרי דוד), שמופיע בפתח דלתו של פידלמן יום לפני מות מלמוד בחיפוש אחד עבודה, ועוזר לפידלמן להפעיל את העסק כשהוא נותר לבדו. אנטון המיסתורי, שעברו רודף אחריו, מערער את הסדר הקיים במשפחה הקטנה. הוא מצדד בפידלמן הלא רציונלי ומחזר אחר אשתו ההרה של נוח, חווה (שרה אדלר). בזמן שפידלמן מנסה לאתר את נערת ליווי שבילתה עם מלמוד ברגעיו האחרונים בניסיון עקר להיאחז בעבר, מנסה אנטון לשפץ פסנתר סטיינווי עתיק שנמצא בסדנה, על מנת למכור אותו ולהציל את העסק של פידלמן.
סיפור צנוע
היופי בסיפור שהסרט מספר הוא הצניעות שלו. קל לדמיין במאי אחר לוקח את החומרים הללו והופך אותם לסרט צעקני יותר, סנסציוני יותר. אבל מדמוני בוחר בנתיב אחר. למרות שדמותו של פידלמן מעוררת תסכול לרגעים בפתטיות שלה, דרך עשיית הסרט מכניס מדמוני את הצופה לעולמו, עולם של ערגה לתרבות אחרת. עולם של בעלי מלאכה משכילים ומעמיקים. המוזיקה הקלאסית שמלווה את הסרט, שלעיתים בוקעת ממיתרי תזמורת רחוב קטנה, מהווה את הפסקול ההולם עבור הגיחה הזו אל העבר, ששרידיו עדיין קיימים בין סמטאות פלורנטין. אבל מתחת לפני השטח, כאילו בלי משים, הדרמה מבעבעת ומגיעה לנקודת רתיחה. לקראת סופו הסרט מותח למדי, למרות הווליום הנמוך על פני השטח.
עבור גיבורי הסרט המחויבות לעבר ולערכים שהרסטוראציה של רהיטים ושל פסנתר הסטיינוויי העתיק מייצגים, הם עניין רב משקל עד מאוד - זוהי הסיבה שהקונפליקט בין פידלמן לבין בנו בסרט אפקטיבי כל כך. היופי הוא שלמרות ההזדהות שמרגיש הצופה עם פידלמן, ולמרות צבעי השחור והלבן אליהם כביכול מחולק העולם אותו משרטט התסריטאי ארז קו-אל בסרט, הסוף מערבב את הקלפים. הסרט בא להדגיש את הבעייתיות בפער בין שני העולמות, פער שאינו תלוי גיל, כפי שדמותו של אנטון מוכיחה,הוא לא מתיימר לפתור אותה בסוף הוליוודי, וזה כוחו.
"בוקר טוב אדון פילדמן" הוא סרט חמור סבר. סרט רציני על נושא רציני ולמרות שהוא ניחן בליריות קוסמת ובקצב נעים, להרבה אנשים, בעיקר צעירים, יש רתיעה מסרטים שעוסקים באנשים מבוגרים, רתיעה שהסרט הזה לא יצליח לצלוח. הסרט הזה מיועד לקהל שבוי של שוכני סינמטקים, וזו החולשה המרכזית שלו. לו היה מדמוני משכיל לקחת את הנושא הזה ולהפוך אותו לנגיש עבור הקהל הרחב היה זה הישג כביר יותר. אבל מדמוני בחר להטיף למומרים, וגם כאן, בבחירה הזו, ניכרת האהדה שלו לגיבור הסרט, שלו היה במאי קולנוע, בוודאי היה עושה סרט דומה.
עבור אותם אנשים שיש להם את הסבלנות ליהנות מסרט עדין, קטן, רציני וכנה, העוסק במשבר בחייו של גבר מזדקן העובד בעבודת כפיים, הסרט יהיה תענוג אמיתי, והעובדה שהוא גרף את פרס התסריט בפסטיבל סאנדנס, ואת הפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, תראה הגיונית לחלוטין. ועבור כל אותם אנשים שלא מסוגלים לראות סרטים שגיבוריהם עברו את גיל ארבעים, קיימים כל שאר הסרטים שמציגים כרגע על המסכים.
