דברי אלוהים • מה חשבנו על "הערת שוליים"

הפרסים המרכזיים ברוב הטקסים ופסטיבלי הקולנוע בעולם ניתנים כמעט תמיד לדרמות. קשה למצוא סרטי ז'אנר - אימה, פעולה או קומדיה - ברשימות הזוכים. הסיבה לכך היא שדרמה טובה יכולה לאגד בתוכה את תמצית כל הז'אנרים האחרים: כשדרמה עובדת היא מפחידה אותך, מצחיקה אותך, מותחת אותך, מרגשת אותך ומעוררת בך השראה. על כל הסעיפים הללו מסמן יוסף סידר "וי" גדול בסרטו החדש, "הערת שוליים", אולי האמירה המרכזית בקריירה שלו עד היום, שעומדת להפוך להערה שאינה שולית בכלל בדברי ימי הקולנוע הישראלי.

לכאורה, אמור סידר לנוח על זרי דפנה לאחר ההצלחה המרשימה של "בופור", הסרט שהביא אותו גם להוליווד כמועמד לפרס האוסקר לסרט הזר, אבל לסידר אין כל כוונה לעשות זאת. נהפוך הוא, במקום לקחת חופש, להפוך למרצה במשרה מלאה או למחזר את מה שאנחנו כבר יודעים שהוא יודע לעשות, הוא עושה משהו שונה לגמרי, ומצליח בו בצורה יוצאת מן הכלל. האמת הפשוטה היא ש"הערת שוליים" הוא סרטו הטוב ביותר עד היום. סידר מפגין ביצירתו יכולת הדרכת שחקנים מוגברת, חוש קצב יוצא מן הכלל, בימוי מבריק ויותר מהכל - יכולת תסריטאית שקשה למצוא בארץ. לא מפתיע כי הסרט זכה בפרס התסריט של פסטיבל קאן.

מטעמים מהתלמוד

הנושא בו עוסק הסרט יבש משהו. פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), חוקר תלמוד מזדקן שסבל מהתעלמות גורפת מצד הממסד האקדמי במשך שנים, מקיים יחסי אהבה שנאה עם בנו אוריאל (ליאור אשכנזי), חוקר תלמוד  בפני עצמו, שהפופולאריות שלו עולה בהרבה על זו של אביו. כשמגלה שקולניק האב כי הוא עומד לקבל את פרס ישראל לאחר שנים של מועמדות, הוא מתכונן לאירוע שעומד לאזן את המאזניים, ולפתור אותו מן הקנאה היוקדת לבנו. במקביל מקבל בנו הודעה לא צפויה, שמעמתת אותו עם הרגשות האמיתיים שלו כלפי אביו.

אבל סידר עושה מהסיפור הזה מטעמים. על ידי הנגדה של המשחק המאופק של בראבא עם המשחק המוחצן של אשכנזי, שמעוצבים כהפכים פיזיים, מנתב סידר את הכישרון של שני השחקנים על מנת ליצור שתי דמויות עגולות שמשלימות אחת את השנייה. המינון המדויק של פאוזות ושתיקות הופך את הדיאלוגים, כשהם מגיעים, למלאי עוצמה. סידר עושה לשלמה בראבא ב"הערת שוליים", את מה שדובר קוסאשווילי עשה למוני מושונוב בסרט "חתונה מאוחרת".

העובדה שסידר מצלם חלקים גדולים מהסרט באקסטרים קלוז אפ, יוצרת גם היא תחושה דחוסה וצפופה. במיוחד כשהיא משולבת עם עבודת ליהוק קפדנית שנותנת עדיפות לתלמים, לזיפים ובסצנה משעשעת אחת גם לישבנים הקמוטים, של שחקנים מבוגרים, על פני עורם הצח של כוכבנים צעירים.

מבדר, אבל עמוק

ניתן למצוא בסרט ביקורת אפקטיבית למדי על מוסד פרס ישראל ועל האקדמיה. סידר מצייר את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם חלוקת התארים וישיבות ועדות הפרסים, כמאבק בין כלבים רעבים על פרורי הכרה, בו החזק יותר - ולאו דווקא המקורי או המעמיק יותר - מנצח. אבל מה שמעניין את סידר הוא דווקא הפן האישי. ההתמודדות של צמד הפרופסורים עם הסיטואציה הבלתי אפשרית, האבסורדית והמרושעת משהו, שהוא רקח עבורם בתסריט שהוא לא פחות ממלאכת מחשבת. קונפליקט טרגי קומי חסר מוצא וכמעט קפקאי, שהיה נדמה חסר פרופורציות לולא היה מיכה לבינסון, בתפקיד קטן ומצוין, טורח לציין באחת הסצנות היפות בסרט שאין כאן הגזמה וכי אכן "אלו הפרופורציות". ואנחנו מאמינים לו.

ישנם גם כמה רגעים בהם סידר קצת משתולל וגולש לסוריאליזם ולסמליות. המוזיקה ההיצ'קוקית של עמית פוזננסקי ועיצוב הפסקול המוקפד והנוכח של אלכס קלוד, עוזרים בייצור האווירה הקפקאית והמסויטת של הסרט, ולרגעים תופסים את קדמת הבמה בצלילות לתוך הדימויים ההזויים שסידר מייצר ממסדרונות, מאבטחים ושיוטי מצלמה אטיים. סופו של הסרט מספק, אבל קיימת תחושה כי לו היה בוחר סידר לתת לדרמה לדבר ולא להקהות אותה עם אמצעי המבע, הוא היה מספק אפילו יותר.

ובכל זאת הסרט הוא הישג עצום. הבחירה של סידר בתלמוד כנושא המחקר של גיבוריו אינה רנדומלית, והסרט אכן בוחן את הרלוונטיות של המחקר הפילולוגי, ואת ההשפעה שלו על תפיסת המציאות של הגיבורים. סידר מגשר בסרט בין חדש וישן, דתי וחילוני, ומוכיח כי ניתן לייצר סרט מבדר מאוד מבלי לוותר על עומק, על כובד ראש ועל אמירה אישית. מעטים האנשים בארץ, ולמעשה בעולם, שמסוגלים לעשות זאת באותה מידה של כישרון. שאפו.