מציצים • "אנשי המכירות" מוכיחה שערוץ 8 יכול לחרמן

דבר נפלא קרה לי בעת הצפיה בפרק הראשון של "אנשי המכירות", הסדרה התיעודית החדשה שעוקבת אחר תולדות עולם הפרסום הישראלי. עמד לי. עמד לי לנוכח שדיים נפלאים ונקיים - הם מופיעים בפרסומת לסבון "פנג'ל", שקופצת לביקור במסגרת קולאז' מהיר האמור להציג את הופעת הפרסומות הצבעוניות, הטכניקולוריות והמערביות שהציפו את השוק הישראלי בתחילת שנות השבעים. ואיזה כיף זה היה. כלומר, החלק שבו עמד לי.

אחת לכמה זמן בא איזה פארטי-פופר שמרן ומתחיל להתבכיין על עודף דימויים מיניים בטלוויזיה. התלונה, על פניו, לא בלתי מבוססת. יש המון סקס בטלוויזיה, זה נכון, אבל מדהים אותי שאף אחד לא קם ומתרעם על כמה שרובו פשוט לא מגרה, כמה שבין התאורה הבוהקת להיי דפינישן הפריימטיים הפך למתחם מעוקר וסריסי, אולי מרבה בחשיפה אבל דל בחשק. מסתבר שכל מה שהיינו צריכים לעשות בשביל להילחם ברפיון הזה היה להעביר לערוץ 8: שדיים גדולים, שמחים ומסובנים מחכים לנו שם.

החבר'ה הטובים

אני ממש לא מנסה להתעלם מההישג האינטלקטואלי היפה של "אנשי המכירות" המוצלחת. זו תוכנית תיעודית חכמה שבוחרת לעצמה נושא מעניין ובעייתי. הוא נעטף בסקסיות מוגזמת בעקבות "מד מן" (שאני לא סובל), ועכשיו יוצר הסדרה - העיתונאי והסופר ניסן שור ("לרקוד עם דמעות בעיניים") צריך להגיש לנו מרואיינים, קופרייטרים שהם א) לא נראים כמו דון דרייפר ב) הקימו את התעשייה הזאת בתל אביב החופית והמנומנמת של שנות החמישים, הכי לא ניו יורק שאפשר. הנקודה הזו, בה שור מתחיל את הסקירה שלו, מוגשת יותר בטון של ביקורת אמנות (המרואיין הראשון הוא חוקר האמנות הישראלית ד"ר גדעון עפרת).

גם שור, עם כל חיבתי לעבודה שלו כאן ובכלל, תופס תאוצה רק עם המעבר לעשורים שכנראה ויותר מדברים אליו מבחינה אסתטית. הפרגמנט על שנות השמונים כבר מוגש עם "בלו מאנדיי" ברקע, והמרחק בין "אנשי המכירות" ל"אנשי המסיבות" נראה קצר מאי פעם. עם זאת, הוא פשוט קריין לא טוב - ההגשה שלו מוזרה ומזכירה משורר שקורא שירה למיקרופון בפעם הראשונה. דווקא אחרי התוכנית, כשהוא מנחה לה פאנל המשך, אז הוא הופך לנעים ומשוחרר - אבל כנראה שכשהשורות שלו כתובות מראש, זה לא הולך לו. לא נורא. זו מגרעה זניחה. התחקיר מושקע והמרואיינים חמודים. כן, דווקא חמודים: הטון של "אנשי המכירות" הוא קליל, אנקדוטלי. ג'ינגל או סיסמא שזכורים היטב למלחין או לכותב זוכים לזמן מסך מורחב וצובעים את הסיפור. הם גם כולם קצת או לגמרי אמנים, אנשי לו-פיי, לא נראים כמו פרסומאים שנראים כמו בנקאים. נחמד איתם.

אומרים שהיה פה

אבל האקשן מתחיל עם המעבר לצבע בשנות השישים. לפרסומות יש אורך חיים קצר בזיכרון (הפרסומת היחידה שאני זוכר מהניינטיז היא תפוזינה, עם הדוגמנית שרוקדת על מכוניות. הייתי בן עשר או משהו וזה היה מדהים), ואיכשהו יצא שאנחנו - מתוקף האירוניה, אולי - זוכרים רק את העבר הרחוק ממש, אותן שנות החמישים עם הקריין היקה המתוח. אבל בשנות השישים, השבעים, מסתבר, היה כאן טירוף אמיתי, וכל תשדיר היה סרט קטן של אורי זוהר - "לא אפור ירקרק-חאקי, לא אפור, חום, מדוכא" אומר הצייר והמעצב הגרפי דן ריזינגר, "צבעים ברורים, חד משמעיים, שמחים". ואני נאלם. איך לעזאזל קרה שאחרי זה, קמנו והצעדנו את עצמנו מרצון בחזרה לדכאון הסטרילי הזה? אני לא יודע. גם הפרק נקטע בדיוק לפני שמספרים לי.

יש אגדה אורבנית על קרייני חדשות שיושבים עם בוקסר מתחת לשולחן ומעליו הם מכופתרים ומעונבים. באותו האופן, אם אני רואה על שלט חוצות רגליים ארוכות של דוגמנית נדמה לי שמחוץ לפריים יש עליה עניבה ושק יוטה. או שאולי יש לה מדי צבא והיא משחקת בכדורגל סגול ליד חומת ההפרדה בבילעין, אני כבר לא יודע. אנחנו נמצאים בפוסט-אפוקליפסה והפרק הראשון של "אנשי המכירות" הוא פלאשבק לשדה הפסטורלי שבו בונים את הפצצה. אתה מנסה למקד את המבט שלך על פרויקט מנהטן אבל העין נסחפת להסתכל על השדות מסביב. הערך האמיתי פה הוא דווקא לא הדוקומנטרי אלא הדימויי, הקליידוסקופי. היפים שצועקים על אהבה ומפרסמים את עלית, סרט מצויר ביזארי דמוי "הג'טסונס" ("משפחת סילוני", אם תרצו) המפרסם את בנק דיסקונט, וצמד שדיים באמת נהדר שלא דורש כלום, שום מיקרופון פתוח בטעות, אולי רק מעט סבון "פנג'ל".