חבר'מן • מה חשבנו על "קומפני מן"?

ההבדל בין דרמה קולנועית לבין סדרות הדרמה הטלוויזיוניות הלך והיטשטש בשנים מאז ש-HBO נכנסה להילוך גבוה וסיפקה יצירות מופת כמו "הסופרנוס" ו"עמוק באדמה". הסטנדרט הגבוה שהסדרות הללו יצרו הוביל דיון מחודש לגבי היכולת של הטלוויזיה לשחק באותו המגרש כמו הקולנוע מבחינת רמת הפקה ואיכות התוכן. אבל בכל זאת, מדי פעם, די הרבה בעצם, יוצא הצופה מאולם הקולנוע ואומר לעצמו שאת מה שהוא ראה כרגע הוא היה מצפה למצוא בטלוויזיה, אבל בשביל הקולנוע, זה לא באמת מספיק.

באופן מפתיע המחשבות הללו עולות דווקא לאחר הצפיה בסרט "קומפני מן", אותו ביים ג'ון וולס, שהיה, בין השאר, מפיק ותסריטאי בסדרות "הבית הלבן" ו"אי.אר", שתיים מהסדרות האהובות ביותר מהעשור שעבר, שנחשבות שתיהן להפקות טלוויזיונית יוצאות מן הכלל. קל לדמיין שאם היוצר של דרמה טלוויזיונית פחות טובה היה מחליט לביים סרט קולנוע הסרט אותו הוא היה מוציא תחת ידיו היה יכול להיחשד בטלוויזיוניות, אבל "הבית הלבן" ו "אי.אר" הן בדיוק הסדרות שכביכול בישרו על המהפך.

הסיפור על פי ברני מיידוף

שלא תבינו לא נכון, הסרט "קומפני מן" הוא לא סרט רע. הוא מעניין, הוא מרגש לפרקים, והוא עשוי טוב. המשחק טוב, הקאסט מעולה והתסריט מהודק. אבל חסרה בו האנרגיה המחשמלת בה יודעים במאי קולנוע כמו סידני לומט או דיוויד מאמט, שעסקו גם הם לא פעם בקורבנות של שדה הקרב המשרדי בעידן ההיפר קפיטליסטי, להטעין את סרטיהם.

הסרט עוסק באפקט של המשבר הכלכלי האחרון בארה"ב על חייהם של קבוצת מפוטרים מחברת ספנות גדולה. גיבור הסרט, בובי ווקר (בן אפלק), מנהל מכירות, מוצא עצמו ללא עבודה בתחילת הסרט, ונאלץ במהלכו לוותר על כל סממני הסטטוס אליהם הוא מורגל. החל מהפורשה, דרך הבית, וכלה בכבוד העצמי. ככל שהסרט מתקדם מפוטרים עוד עובדים מהחברה שלו, ויחד הם צריכים למצוא את הדרך שלהם להתגבר על הטראומה, ולהבין כיצד הם שורדים.

באופן צפוי הסרט ניחן בעגמומיות מעיקה. אבל באופן קצת פחות צפוי, וקצת יותר מעיק, הוא גם איטי בצורה מקוממת. סצנה נשרכת אחר סצנה בקצב של צב, ולמרות שהכל במקום והכל מעניין, האנרגיה מאוד נמוכה. ברור כי הושקעה הרבה מחשבה בתסריט. כל משפט מחלקו הראשון חוזר בהפוכה בחלקו השני. כל חשש מהחלק הראשון מתגשם באגביות מצמררת בחלקו השני. אבל הכל טכני מאוד, ונדמה כי במאי אחר אולי היה עושה מטעמים עם אותו התסריט ואותו הקאסט, אבל וולס קצת מחמיץ את ההזדמנות.

הדלת המסתובבת

אפלק הוא אפלק והוא עושה את אפלק מעולה. קל להזדהות אתו. טומי לי ג'ונס נראה יותר זקן עייף ואדיש מאי פעם, אבל זה הולם את תפקידו כמנכ"ל מתוסכל שנאלץ לפטר את עובדיו הוותיקים ביותר. כריס קופר (האב ההומופוב מ"אמריקן ביוטי") כמעט מתפוצץ בתפקיד שלא מספק לו מספיק חומרים לעבוד אתם, אבל עדיין מצליח להרשים מבעד לשתיקות. והתענוג המפתיע ביותר הוא תפקיד קטן ומצוין של קווין קוסטנר, כגיסו הקבלן של הגיבור, ששוכר אותו לעבודת כפיים באתר בניה לאחר שהוא מפוטר. קוסטנר הוא קאמבק ענק שרק מחכה להתרחש.

"קומפני מן" מוכיח כי למרות שכל החומרים שם, וכל השחקנים שם, צריך מישהו עם להט ושאר רוח כדי להרכיב מכל האלמנטים הללו סרט שלם שמשאיר חותם. כרגע הסרט הזה נעים לעין, ונוח לצפיה, אבל האם זה מה שסרט על נושא כל כך קשה אמור להיות? בסופו של יום הסוף ההוליוודי קצת נאיבי, והסרט יש הרבה פחות שיניים מאשר ל, נגיד, איגוד עובדים.