תתיז את זה

סוף כל סוף השלים אסף גברון את הגלגול שלו, שאת סימניו ניתן היה לראות בבירור כבר בספרו הקודם, “תנין פיגוע". גברון, איש אשכולות שבאמתחתו תרגומים נהדרים (בין השאר לג'ונתן ספרן פויר ולג'יי.די. סאלינג'ר), ארבעה אלבומים עם הרכב הקאלט "הפה והטלפיים" וקריירה ארוכה ומרשימה בעיתונות, הוא כבר לא סופר צעיר ומבטיח: הוא בוגר ומקיים.

"הידרומניה" הוא רומן קצר, סוחף ופרנואידי, שמתרחש בישראל של שנת 2068, או מה שנשאר ממנה. אם להיות ספציפיים:, מה שנשאר ממנה אלו הן קיסריה וטבריה וכל השאר הוא מדינת פלשתין. המעצמה השולטת בעולם היא סין, אבל את הטון האמיתי קובעים התאגידים ששולטים במשאב החשוב באמת: מים. העולם שגברון בנה, חשוב לציין, הוא עולם חי ואמין; בין השאר בגלל שהוא לא מפיל אותו על הקורא באיזו אקספוזיציה מעיקה, אלא מטפטף אותו לאט לאורך הסיפור. וכך במקום להסתבך בין סיפורי מי-נגד-מי, יכול הקורא להרשות לעצמו להתמקד בדמויות, וטוב שכך, שכן מיה, גיבורת הרומן, היא אחת מגיבורות הספרות הנעימות ביותר לקריאה בהן נתקלתי בשנים האחרונות בספרות ישראלית.

גברון צועד באומץ לתוך שני ז'אנרים שמשויכים לרוב להגדרה (המפוקפקת) של "ספרות נמוכה" – מדע בדיוני וספרות מתח, ומצליח להצמיח מהקרקע הצחיחה הזו פרי ספרותי מרשים. גברון עשה את שיעורי הבית שלו: הרומן מקיים יחסים אינטרטקסטואליים מעשירים גם עם "הדרך לעין חרוד", הרומן הדיסטופי של עמוס קינן, וגם עם "גר בארץ נוכריה" של רוברט היינליין, מקלאסיקות הספרות המיינסטרימיות הבודדות שהצמיח המדע הבדיוני. פרט לעובדה שגם ב"גר" עניין המים משחק תפקיד מרכזי, הרי ששם, דמותו של הפרופסור המבריק ג'ובאל הארשו הייתה לבת דמותו של היינליין עצמו, כאן את התפקיד הזה מאמץ "אספג'י", זקן בן 99, נלעג ומטורלל. ואולי בהומור העצמי שבו גברון מגחיך את בן דמותו (בערך באותה מידה שבה היינליין מפאר את שלו), נמצא סוד הקסם של "הידרומניה", שמצליח לכל אורכו לחמוק באלגנטיות מבורות של יומרה ומטיפנות.

הרומן הזה מהווה לא רק קריאה נהדרת, אלא גם שיעור בכתיבת פרוזה קלה; כזו שאינה מוותרת על עומק לטובת נגישות, אלא מצליחה לתמרן בין שניהם, וככזאת – מכבדת את הקורא בסיפורת מאתגרת, שחלק גדול מעוצמתה נובע דווקא מהבחירה בז'אנר ה"נמוך" לכאורה. זוהי תופעה נדירה בספרות הישראלית של היום, ובעצם, מאז ומעולם: לעיתים קרובות הבחירה היא בין רומנים מונומנטליים, שצליחתם היא משימה בפני עצמה, לבין כאלו שאינם מבינים את ההבדל בין "פשוט" ל"פשטני". ל"הידרומניה" אומנם יש ערך פוליטי, אידיאולוגי, אפילו אקולוגי – אבל כל אלו מחווירים לצד ערכו הספרותי.