יושבים בבית קפה

האלבום החדש של גולדפראפ הוא מסוג האלבומים שרגע אחרי שהם יוצאים, הם נמצאים בסכנת השחתה על-ידי בתי-קפה שקטים. הסיבה המרכזית לכך היא שהאלבום משרה ברובו אווירה אלקטרונית עדינה, מהסוג שאייר עשו בכשרון רב ב - "Moon Safari" ועוררו מיידית גל חיקויים. באותם ימים אביב גפן עוד עשה רוק מרדני והצמד גולדפראפ עשו אלקטרוניקה מקפיצה עם שילובים של רוק ופופ.

אבל כל זה השתנה. אחרי שהצמד - אליסון גולדפראפ ששרה, כותבת ומנגנת קלידים, והמלחין וויל גרגורי - הצליח לנפק כמה להיטים אלקטרונים נגישים וכייפים - גולדפראפ רצו לגוון. לפני שנתיים, אחרי סט אקוסטי בתחנת רדיו, נולד הרעיון של האלבום הנוכחי, או כפי שניסחו זו בצורה מוצלחת ברולינג סטון: "אחרי שניסתה להפוך לגרסת האינדי של מדונה, אליסון גולדפראפ מנסה להפוך לגירסת האינדי של קייט בוש וזה מתאים לה הרבה יותר".

התוצאה אכן מוצלחת. קשה להשוות אותה לאלבומים הקודמים, אבל אם בכל זאת מנסים, יש תחושה שגולדפראפ מצליחים הפעם לכתוב שירים שלמים יותר, כאלה שמתפתחים תוך כדי ולא הופכים אחרי דקותיים להעתק מושלם של הדקותיים הראשונות. זה נכון גם מבחינת המילים, אבל בעיקר מבחינת הלחנים, ההפקה והסדר שבו השירים מסודרים באלבום.

השיר הראשון "Clowns" עדין מאוד ומזכיר בהתחלה שיר פולק אמריקאי. שניות אחר כך זה משתנה לאווירה חללית שמזכירה את הדיסק ההוא של אייר. בהמשך מגיע "Happiness", שמעיר את העסק ומזכיר לנו שגולדפראפ לא שכחו לייצר שירים קצת יותר קצביים. עיקר הדגש בשיר הזה הוא על כלי נשיפה ותופים, ופחות על אלקטרוניקה. שלושת השירים הבאים שקטים מאוד ומדגישים את הקול המקסים של גולדפראפ. השיר הבא " A&E" משלב באופן המושלם ביותר בין גולדפראפ של לפני האלבום הזה למגמה של האלבום החדש: הוא שקט, אבל הופך לקצבי יותר, הגיטרה האקוסטית עדיין שם אבל היא צפה עכשיו על הפקה סינתיסייזרית. לפני הסוף גולדפראפ מתפוצצים סופית עם "Caravan Girl", שנשמע כאילו הם משחררים בשיר אחד את כל האנרגיות שאגרו במהלך האלבום השקט הזה. ואז הם חוזרים ל"הדרן" עם שיר שקט אחרון.

"Seventh Tree" הוא דיסק יפה. בשבוע האחרון מצאתי את עצמי חוזר אליו כמה וכמה פעמים, ובכל פעם הוא סיפק הנאה מחודשת. למרות זאת, ייקח עוד זמן לברר עד כמה הוא יצליח לשמר את העניין הזה. גם מי שלא חיבב את גולדפראפ בעבר, יכול למצוא עניין בדיסק היפה הזה. בכל מקרה, לא מומלץ רק להקשיב רק לשיר אחד או שניים – מדובר באלבום שצריך לשמוע מתחילתו ועד סופו כדי לחוש את החוויה שהוא מציע. אפשר פשוט להזמין עוד הפוך, אבל עדיף שלא ליפול למלכודת הזו - הוא עובד הרבה יותר טוב בבית.
Goldfrapp – Seventh Tree

אמאל'ה

בניגוד לדיסק של גולדפראפ, אנוק, אחת התרומות של הולנד לעולם המוסיקה, לא מצליחה לחדש או להפתיע בדיסק החדש שלה. היא נשמעת כאן כמו אישה עם קול גדול שכלואה בדיסק שבלוני להחריד. השירים דומים אחד לשני בבינוניותם.

הנה שיר הרוק המקפיץ של הפתיחה ("If I Go"), הנה הבלדה המרגשת ("I Don't Wanna Hurt"), הנה שיר הפרידה האקוסטי ("The Difference") ועוד שיר רומנטי ועוד אחד ועוד אחד. בין לבין, יש שתי נקודות אור: "Modern World", עם הפקת הרוק הקלאסית החביבה, והסינגל "Good, Good, Good" הפאנקי והמהיר - שמתבסס על מקצב סקא. שני השירים האלה מסתמכים על הקול המצוין של אנוק. הקול הזה הוא הדבר היחיד שמשאיר עניין מסוים בשאר האלבום, אבל בסופו של דבר התחושה היא שזה לא מספיק.
Who's Your Momma - Anouk