שולץ האיום

הרעיון היה מצוין, וזה למה האכזבה מרה כפליים: 'שולץ', בגילומו של רועי בר-נתן ובטייק אוף זהיר על ג'ימיני גליק, המראיין הפיקטיבי ונעדר הטקט של הקומיקאי מרטין שורט, יכלה ליפול בול על משבצת המרכיב החסר של הטלוויזיה שלנו. במקום זה, מדובר באחד מרצפי הפאנצ'ים המדכדכים ביותר שנודעו מאז תחילת הטלוויזיה המסחרית בארץ.

הקונספט: שולץ הוא דמות ארצישראלית אקסצנטרית, מהסוג שרובנו נתקל בה במהלך חייו - מעין צדי צרפתי סוג ז', איש שמן ומצויץ בגיל העמידה, שהתקיים במשך שנים בשולי תעשיית הבידור המקומית, וכל עולם דימוייו נראה כמו ספקטקל יום העצמאות בבמה פרברית. כעת הוא שב לארץ, לדירת אימו המנוחה - בית פולני עתיר סרוויסים וקיטש גלותי, כדי להיות הקואצ'ר של סלבריטאי ישראל.

בזה אחר זה עולים לרגל מיטב קורבנות הפפראצי, כששולץ פולש לחייהם ומנתח איתם את הקריירה שלהם מתוך פסאדה טיפולית הזויה. נשמע אחלה, לא? יותר מזה: עזר כנגדו הוא פאבל, רוסי תימהוני ומוזנח, מהסוג שנוגס בסלאמי חי, שהתחתן עם אימו של שולץ בטרם נפטרה. לא רק זה, אלא שמצעד המפורסמים איננו מסתפק בזוטות דוגמת רונה לי שמעון או עומר ברנע, כי אם מפגיז פיגורות כבדות משקל כמו אורנה בנאי ועברי לידר. ושולץ, דמות להגנית, יומרנית, הנעדרת לא רק טאקט, כי אם גם את ההבנה המתבקשת בעולם בו היא מבקשת לשחות, מתעלל בהם מתוך טוהר כוונות ואז משלח אותם לדרכם. המצע הקומי עשיר מעין כמותו, הבסיס מושלם, הפואנטה מתבקשת. כמעט אפשר היה לפנטז בסתר על לארי סאנדרס ישראלי.

אז לא: "שולץ" מפורמטת איום ונורא, מיושמת ברשלנות ומרבית כתיבתה נחשלת עד מביכה. למרות ביצוע אחיד ומוקפד של בר-נתן, הסדרה נוחלת כישלון חרוץ הן ברמה הסאטירית-ביקורתית והן ברמה הקומית - קרי, מדד הצחוקים בבית. במיוחד עלוב הוא סיפור המסגרת - שולץ ופאבל הנאלצים להסתדר בדירה עבשה מהגיהינום - שמספק סצינות מבישות ברמת מופע סיום של חטיבת ביניים. מאכזבת אף יותר היא הדינאמיקה של שולץ עם מרואייניו - שכמעט ואינם עושים דבר פרט לצחקק מול מחוותיו של בר-נתן, בזמן שהוא יורה את השורות. והשורות, אוי, השורות. כאן המצוקה הקשה מכולן: במקום לברוא לשולץ שפה עשירה ומלאת מטבעות ייחודיים, במקום לירות חיצים שנטבלו בארס עז, במקום לחטט במושאי הקומדיה, להתפרע ולהשתולל (כמו ג'ימיני גליק, למשל), "שולץ" פשוט מקיא רצף בדיחות גיחי-גיחי על האוזניים של דרור רפאל, האיידס של עופרה חזה וכמובן - הפרסום של נינט.

עדיין יש ערך קומי לא מבוטל ל"שולץ", למרות הביצוע החובבני. זה עדיין המקום היחיד בו ישאלו את אמיר פיי גוטמן אם הוא אקטיבי, או יתנו להראל מויאל נאום מדרבן ומעודד המכוון בכלל לסקעת, או ירדו על יהודה פוליקר שהוא עושה כסף מהשואה. חיבתה של הדמות הראשית לווינטאג' ישראלי אזוטרי - החל בדורית ראובני וכלה בסרטי מתיחות של הבטלנים - אף היא טומנת בחובה פוטנציאל פולחני. ודווקא לאור הנקודות האלו, האכזבה, כאמור, קשה אף יותר. התכנים והבדיחות נשארים תמיד ברמת חלטורה סטייל ערוץ הבידור הישראלי, וחיצי ההומור פשוט מכוונים הפוך. בקיצור, ל'שולץ' היו את כל הנתונים להפוך לקאלט, אבל בסופו של דבר היא בדיוק, אבל בדיוק, ההיפך מזה.

דוגמא פעוטה ואף טרחנית: הדבר הראשון שעושה שולץ כשהוא נוחת בדירה המזוויעה, הוא להפריד בבעתה מבוהלת את נגזרות הקרטון של ירדנה ארזי ועופרה חזה, אשר מוקמו מתוך עיוורון משווע זו לצד זו. מיד לאחר פתיחה זו, תוסיפו לראות לאורך פרקי הסדרה את שתי הצלמיות ישובות זו לצד זו באותה פינה בה עמדו כשהגיע. תוכלו לפטור זאת כפאק (חמור) בקונטיניואיטי ותו לא; אבל דמות אמיתית ומבוססת, מצע קומי יציב וממשי, היגיון פנימי שלם ועולם מובנה באמת, ולו ברמת ההזיה בלבד- לא היו מניחים לדבר כזה לקרות. ודוגמא פעוטה זו מאפיינת בקלות את כל יישומו של הרעיון המוצלח ששמו "שולץ". חבל, ממש חבל.

"שולץ" - yes ישראלי