על קו הזינוק

אופיל לובל נולד לתוך הרוק'נ'רול. עד השנתיים האחרונות הוא תרגם את הילד הבועט שבו לטקסטים קומיים במסגרת שלישיית פרוזאק, יחד עם יובל סמו ושלומי קוריאט.

הכל תקתק כמו שעון, עד שלובל הגיע למסקנה שהוא אינו ממצה את הרוקר האמיתי שבו. הוא לקח הפסקה מהשלישייה והחליט להתמקד בקריירה מוסיקלית. היום הוא מחזיק שני סינגלים ביד – "בתוך העצבות" ו"איך את עושה את זה" (שמובא כאן להאזנה), מתוך אלבום בכורה שכתב והלחין בעצמו ושייראה אור בקרוב. נא להכיר.

לובל (30) נולד וגדל בדרום הארץ, בקיבוץ יד מרדכי ("איפה שהדבש, כן"). התפנית המרכזית בחייו חלה כשהיה בן 12. שנה לפני קבלת עול המצוות, הוא קיבל במתנה את האלבום "Apetite for Distruction" של גאנז אן רוזס והוא שומע את זה בריפיט עד עצם היום הזה. "האלבום מתחיל עם השיר Welcome to the Jungle", מספר לובל, "וליד כל הגיטרות של סלאש, אקסל רוז צועק שם 'או מיי גוד'. שם הכל התחיל. הרגשתי שזאת הייתה גם הצעקה שלי, ובאותו רגע הבנתי את הייעוד שלי בחיים".

"אתה מכיר את המקרים האלה ששואלים אותך מה היית עושה אם היית יכול לחזור אחורה בזמן? אני הייתי שמח לחזור ללוס אנג'לס של שנת 88', ולשמוע איך עשו את האלבום הזה. עברתי מאז כל כך הרבה דברים, וגם התפתחתי לעוד כיוונים, אבל זה עדיין התנ"ך שלי, וזה תמיד מונח אצלי באוטו. כשאני צריך להתעורר, אני שם את זה".

הטבילה הראשונה שלו בשואוביז הייתה, כידוע, עטופה בהומור, ולא בהרמוניות וגיטרות חשמליות. אבל יש ללובל הסבר משכנע לכך: "מי שאוהב רוק'נ'רול, לא חייב לעשות מוסיקה כדי להיות רוקר. אפשר גם דרך ההומור, למשל. אני מרגיש שכבר אז היה ביטוי לתעוזה שלי, בעיקר דרך הבדיחות ומה שהתרחש על הבמה".

פרוזאק באה לעולם בשנת 2000. הופעת הבכורה של ההרכב הייתה במסגרת אירועי "יום טוב". שלוש שנים אחר כך קיבלו חברי השלישייה את תואר "אנשי השנה בבידור לשנת 2003". לובל אולי ישב לכתוב בדיחות, אבל בלילה הוא חלם בתווים.

עוד קודם לכן, בדיוק כשסיים את התיכון, הוא החליט לדחות את הצבא בשנה ונסע ללמוד מוסיקה בקולג' ברקלי בבוסטון. "אני זוכר את עצמי רץ בין הכיתות ורואה איך כולם מנגנים יותר טוב ממני. הייתי שם בדיוק שנה אחת, עד שהבנתי שזה מוסד מעצבן, ושזה לא בשבילי".

מדוע "מוסד מעצבן"?
"כי אומרים לך שם שאתה לא יודע כלום, ושמוסיקה עושים מהראש. אמרתי לא, ושהמוסיקה באה לי מהאשכים. אז אמרו לי לא - מוסיקה באה מהראש. הרעש מגיע מהאשכים. אה, ושאי אפשר לכתוב שיר עם פחות משבעה עשר אקורדים. אז אמרתי יפה שלום".

לובל ארז את הצ'ימידאן וחזר לציון. "בתור ילד בן 18, אתה לא בדיוק מגובש עם עצמך, ויכול להיות שזאת הייתה טעות. אבל זה מה שהלב שלי אמר לי לעשות. רציתי שמוסיקה תבוא ממקום אמיתי ולא ממקום של מחשבה. אדם שכותב הוא כלי שדרכו עובר מידע. אם הוא מתכנן הכל מראש אז משהו ישתבש בדרך".

יכול להיות שמשהו בו גם יתחדד, ולאו דווקא ילך לאיבוד.
"אין ספק, אבל הטאצ' הראשון בא פתאום. השירים שלי שאני הכי אוהב, אלה שירים שיצאו לי בשלוש דקות. ככה פתאום. לקחתי דף, רשמתי ארבע שורות, אפילו לא ראיתי מה - לקחתי את הגיטרה, ותוך כדי ההלחנה, נפגשתי עם השיר בפעם הראשונה".

התפנית בקריירה הייתה לפני שנתיים. היכל התרבות בתל אביב, מופע מול ועד עובדים כלשהו, פרוזאק מחממים את שלמה ארצי. "יש קטע במופע שלי שבו אני יורק פופקורן מהפה, ויצא שירקתי לתוך קייס האפקטים של אבי סינגולדה. בדיוק בנקודה הזאת החלטתי שאני לא יכול יותר. הרגשתי שאני משקר לעצמי, ושאני לא חי את האמת שלי".

איך החברים בפרוזאק מקבלים את ההחלטה שלך?
"הם תמיד אמרו לי ללכת על האמת שלי. זאת הייתה נקודה עצובה, כשהבנו שאנחנו מגיעים לקראת מיצוי. אבל אני חושב שכל אחד הרגיש שהוא רוצה לצאת החוצה. היינו אחד בתחת של השני 24 שעות ביממה במשך שש שנים. יכול להיות שנחזור להופיע יום אחד, ויכול להיות שלא, אבל אם נחזור, אנחנו נהיה הרבה יותר שלמים עם עצמנו".

לא יכולת למצוא נקודה נוחה באמצע? לעשות את שני הדברים במקביל?
"הייתי חייב לעצור. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעשות גם את זה וגם את זה. גם היום אני מקבל כל מיני הצעות, אבל אני לא יכול לעשות צחוקים יותר, אני לא מסוגל".

אופיל לובל עובד על אלבום הבכורה שלו כל החיים. בשנה האחרונה הוא יושב לסגור אותו בהפקה מוסיקלית של יובל שפריר, כשלסינגל הראשון גויסו עוד מוסיקאים מהשורה כמו עידו אגמון וג'נגו. היום הוא עובד עם ההרכב האישי שלו ("אפשר להזכיר אותם? זה ממש חשוב לי. זה ברק חקמט – גיטרות, אמיר שיינפלד – קלידים, מור מימון – בס ושחר בן חמו – תופים"), והאלבום עצמו מתוכנן לצאת בחצי השנה הקרובה.

לובל אחוז התלהבות ובערה פנימית, ובמשך כל הראיון לא שחרר ולו הלצה אחת (ההערה על הראש והאשכים הייתה רצינית לגמרי). "אני אפילו לא מבקש להתפרנס מהמוסיקה יותר מדי" הוא מוסיף לסיום, "תן לי להקליט את השירים שלי, שישמיעו אותם ברדיו ושאנשים יבואו להופעות. יש לי צעקה בפנים ואני מקווה שהרבה אנשים יתחברו לזה. המוסיקה שלי מדברת על חיפוש עצמי, על צעירים בארץ, על התמודדויות. אלה שירים מאוד אישיים מצד אחד, אבל הם גם יכולים להיות אישיים לכל אחד".