נישואים בבני אדם

הספר "מקופלת" המתאר התרסקות של זוגיות, מבצע לונה פארק רגשי בקוראים

"לא טוב לי, זה מה שהוא אמר. ככה פתאום שלוש המילים הללו. לא טוב לי. ואפשר גם במילה אחת. לוטובלי. כל הברה לבדה נפלאה ומתנגנת, והביחד שלהן נשמע כמו ביצה שנשמטת ממגשית הפלסטיק במקרר ומתפרקת על הרצפה. לא ברעש, לא בזעם, אבל בהתפרקות מוחלטת לגורמים." (עמ' 9, "מקופלת").

מזה שבוע שהשינה שלי טרופה ומסוייטת כאילו הייתי אחת הדמויות של תמר גלבץ. זו, אגב, לא הפעם הראשונה שגלבץ אחראית באופן ישיר וחד-משמעי לעיניי הטרוטות ומוצפות הדם. וכדי שלא להפוך את זה לחשבון אישי – אני יודעת ממקור ראשון שאני לא היחידה.

כבר בספרה הראשון, "את בתקופה טובה", הצליחה גלבץ לייצר סיוט דומסטי משכנע וגדוש בריאליה. ב"מקופלת" היא ממשיכה את אותו מהלך ואותו קו תודעתי של גיבורה כפייתית-חרדתית-שברירית, עד שמתחשק לנער אותה ואת עצמנו גם יחד. כאן המספרת מתמודדת עם התרסקות נישואיה לאחר 20 שנים מאושרות, אשר מגיחה מאחוריה ולופתת אותה במפתיע אחרי הצהרת הבעל יום אחד ש"לוטובלו".

גלבץ נוטעת את הגיבורות שלה בתוך ביתן: מקדשן וכלאן, לסרוגין. הקירות, החפצים ובני הבית, יכולים להפוך ברגע אחד ממוכרים, מנחמים ומגדירים, למאיימים. בליהטוט אכזרי, המספרת הופכת כגרב את המציאות, ומראה לנו בקלוז אפ רצחני את החומרים מהם מורכבים החיים: דם, זיעה, הפרת הבטחות, ופסאדות שטבען להתנפץ.

מערכת היחסים שיוצרת גלבץ עם קוראיה היא סאדיסטית-מזוכיסטית, וכמעט שקשה להמליץ למישהו לעבור חוויה שכזו – בשבוע האחרון טרקתי את הספר כמה פעמים בבעתה, "שכחתי" אותו במקומות שונים, והתייפחתי בקול רם בפומבי. מעט מאוד ספרים מצליחים שלא להזיע עבור הקורא, אלא לגרום לו להזיע בעצמו. וזו סגולתה של תמר גלבץ כמספרת – היא לא חוסכת שום תו רגש, ומדייקת כמו מנתחת כשהיא בוחנת את התפוררות חיי הנישואים של הדמות חסרת השם שלה.

יהיו מי שיאמרו שמניפולציות רגשיות מהסוג הזה הן יותר מדי, ושהדמות הראשית של גלבץ היא קורבנית ומתבוססת במיציה. קשה לי שלא להסכים גם עם זה, אבל במאזניים העדינים הללו, עדיין מנצחת חווית הלונה פארק הרגשי, שמיעוטם של הסופרים הישראלים מצליחים להעביר את קוראיהם. ובקטגוריה הזו –"מקופלת" מנצחת בקלות ומצליחה להשאיר רושם עז גם אחרי שהיא מתעכלת.

"מקופלת" / תמר גלבץ, הוצאת חרגול פלוס – עם עובד 2006, 187 עמ', 79 ש"ח